×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
אסור לקנות מגזלן ולסטים וליהנות מממונם, ודינא דמלכותא כיצד, ובו י״א סעיפים
(א) אָסוּר לִקְנוֹת דָּבָר הַגָּזוּל מֵהַגַּזְלָן, וְאָסוּר לְסַעֲדוֹ עַל שִׁנּוּיוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְנֵהוּ, שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְעוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט, יד). וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מִטַּלְטְלִין, דִּינוֹ כְּלוֹקֵחַ מֵהַגַּנָּב, שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שנ״ו.
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(א) א) לשון הרמב״ם רפ״ה מהלכות גזילה וכ׳ ה״ה מפורש במשנה וגמרא בפרק הגוזל ומאכיל (דף קי״ג ע״א) ומבואר במ״ש בסי׳ (שנ״ו)
(ב) ב) שם ד״ז וכתב ה״ה דעת הרב ז״ל כן לפני שעל זו דמכיר כליו וספריו ביד אחר (שם ד׳ קט״ו) הביאו ההיא דרב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה שם דף קי״א ע״ב ויש חולקין לומר דגזלן מסתמא הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזלה וגם בזה אין ראיה והעיקר שלא להוציא חפץ מיד הלוקח בלא הדמים אם אינו מפורסם
(א) לסעדו על שינויו – פי׳ כדי שיצא מיד הגזלן ויהיה שינוי רשות ויקנהו אח״כ ביאוש ושיניי רשות וגם בלא שינוי רשות קנהו אם נשתנה גמור שאינו חוזר או אפי׳ חוזר אם יש יאוש עם שינוי השם וכמ״ש בסי׳ שנ״ג ושס״א ואסור לסעדו שיבא לידי אחד מהשינויי׳ הללו:
(ב) דינו כלוקח מן הגנב – פי׳ לענין אם נעשה בו תק״ה אי לא ואם יש חילוק בין גנב מפורסם או לא ע״ש ר״ס שנ״ו ושם עוד חילוקים בזה:
(א) (ס״ב) יאוש עם שינוי רשות משמע אפי׳ אם נודע הגזילה קודם שינוי רשות וכמ״ש סמ״ע ריש סי׳ שס״ח (שס״א):
(א) דינו כלוקח מן הגנב כו׳ – שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מן הנגזל ומחזיר לו הגזלה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ״ל טור וכ״כ הרמב״ם ספ״ח מהלכות גזלה שם וכ״כ הרב המגיד שם וכ״פ ר״י נל״א ח״ד וכ״כ הרא״ה בס׳ החנוך מצוה רל״ו וכן נראה להדיא מדברי תשו׳ מהר״מ שבמרדכי ס״פ הספינ׳ ע״ש וכ״פ בעה״ת שער מ״ט חלק י״ג וכתב ג״כ שכ״כ הראב״ד ע״ש ועיקר דלא כמ״ש ב״י סי׳ שנ״ו בשם הרשב״א וכ״כ הריב״ש ס״ס שצ״ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע״פ שאינו מפורסם לא עשו בו תקנת השוק דקול יוצא לגזלה וה״ל כגנב מפורסם ע״ש.
(א) מהגנב – דאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מהנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ״ל הטור וכ״כ הרמב״ם פ״ח דגזילה וכ״פ הה״מ שם וכ״כ ר״י נל״א ח״ד וכ״כ הרא״ה בספר החנוך מצוה רל״ו וכ״נ להדיא מדברי תשובת מהר״מ שבמרדכי ס״פ הספינה ע״ש וכ״פ בעה״ת שער מ״ט חלק י״ג וכת׳ שגם הראב״ד כ״כ ע״ש ועיקר דלא כמ״ש הב״י בשם הרשב״א בסי׳ שנ״ו והריב״ש ס״ס שצ״ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע״פ שאינו מפורסם לא עשו בו תה״ש דקול יוצאת לגזילה וה״ל כגנב מפורסם ע״ש. ש״ך:
(א) אסור כו׳ – עבה״ג ושם קי״ד א׳ תנא כו׳ ומעיקרא כו׳ וז״ש ואסור לסעדו כו׳ ושם קי״ט א׳ איתמר גזלן כו׳ ועמ״ש בר״ס שנ״ו:
(ב) והלוקח ממנו כו׳ – ר״ל לענין תקנת השוק וגנב מפורסם דלא כי״א שגזלן מסתמא ה״ה כמפורסם וראייתו ממ״ש ר״ח גזל ולא נתייאשו ובא כו׳ ואם איתא מאי נ״מ מ״מ הרי עשו תקנת השוק וכמ״ש הרשב״א בשם י״מ אבל רש״י שם תי׳ בד״ה ור״י סבר עשו כו׳ וכ״כ הרשב״א דנ״מ במתנה דלא עשו בו תקנת השוק א״נ במכרה שוה מאתים במנה להחזיר המותר א״נ באותן שלא עשו תק״ה פרע בחובו כו׳:
{א} אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיק ידו ולסעדו בשום דבר מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה:
{ב} והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו בלוקח מהגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיה מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן:
{ג} ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה. לדעת הרמב״ם קנה גוף הגזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר״י אין מחזיר כלום:
(א) {א} אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיק ידו ולסעדו בשום דבר וכו׳ ז״ל הרמב״ם בפ״ה מהלכות גזילה אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהם מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול עד כאן לשונו וכבר נתבאר בסימן שנ״ו:
(ב) {ב} ומה שאמר והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו כלוקח מן הגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר וכתב ה״ה שיש חולקים לומר דגזלן מסתמא הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזילה והעיקר שלא להוציא חפץ מיד לוקח בלא דמים אם אינו מפורסם:
(ג) {ג} ומה שאמר ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה כבר נתבאר בסימן שנ״ג דיאוש ושינוי רשות קני:
ומה שאמר לדעת הרמב״ם ז״ל קנה גוף הגזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר״י אין מחזיר כלום נתבאר בסימן הנזכר:
(א) אסור לסייע לגזלן לשנות הגזילה כדי שיקנהו. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף א, ויש להוסיף דכ״כ סמ״ג בעשה עג.
האם מותר ליהנות מהגזילה לאחר יאוש. הטור והב״י בסעיף ב באות ד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עג, כתב כהרמב״ם דאסור כיון דיאוש לא קונה, והרמב״ם וסמ״ג שם כתבו דאף בגזל דקלים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו, ע״כ, והיינו מחמת דלא חשיב שינוי כדי שיקנהו הגזלן.
מי שרוב ממונו גזול האם מותר ליהנות מממונו בדבר שאין ידוע לנו אם הוא גזול. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עג, כתב כהרמב״ם דמותר, וכ״כ החינוך במצוה רכט.
האם כל ממון המוכסים בחזקת גזול ואסור ליהנות מהם. הטור והב״י בסעיף ד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עג, כתב כהרמב״ם דאסור.
נטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי הוא שלו שזה כמכירה וחזקתה שנתייאשו הבעלים ואינו יודע בודאי שזו גזילה ואם היה חסיד יחזיר לבעלים הראשונים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ה, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה עג.
האם מוכס גוי העומד מחמת המלך דינו כמוכס העומד מאיליו. הב״י בסעיף ו בד״ה ומה שאמר אם ידוע, הביא דהמ״מ כתב בדעת הרמב״ם דדינו כעומד מאיליו, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עג, כתב דאם היה מוכס גוי העומד מאיליו הוא גזלן, ע״כ, ומבואר דלא אמרינן בסתם גוי העומד מחמת המלך שהוא כעומד מאיליו.
האם מותר להבריח את המכס ממלך גוי. הטוש״ע בסעיף ו, הביאו מהרמב״ם דאסור, והב״י בבדק הבית הקשה על זה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עג, כתב כהרמב״ם דאסור.
הא דאמרינן דמי שנמצא בשדה צריך לפרוע מס השדה האם היינו אף שאינו בעל השדה. הטור והב״י בסעיף ב-ז-י באות ט בד״ה ומה שאמר וכן המס, הביאו מהגמרא דאין לגבות מהאריס אלא רק מבעל השדה, ויש להעיר דהשו״ע העתיק את דברי הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה ה,יב, שכתב דאף אם נוטל ממי שאינו בעל השדה שפיר דמי, ע״כ, ואפשר דאין כאן כלל מחלוקת אלא תלוי בדין כל מלך ומלך.
גבאי המלך שמכר שדה בשביל מס שע ראש אדם אם היה כן דין המלך מהני ומותר לקנותה. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף ט, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה עג.
אם צוה המלך שמי שלא יתן המס הקצוב על השדה תהיה השדה למי שיתן המס עד שיפרע הבעלים מנת המלך הוי דין ומותר לפורע לאכול פירות השדה עד שיפרע הבעלים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף י אות יב, ויש להוסיף דכ״כ סמ״ג בעשה עג.
דין המלך הוי דין דוקא כשעושה דבר שהוא חק המלכות כגון שלוקח שדה ממי שמורד בו שכך חק המלכות אבל אם גוזל שדה מאדם דרך גזלנות שלא על פי החק לא הוי דין ואסור לקנותה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב-ז-ח-יא באות יד, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה עג, וכן הביא מר״ת.
האם אמרינן דינא דמלכותא אף כשהוא נגד דיני תורה כגון שהתורה אמרה שיקנה והדין אומר שלא יקנה. עי׳ במה שכתבתי בסי׳ קצד,ב, גבי גוי שמכר קרקע לישראל במקום שדינא דמלכותא אומר שיקנה בלא שטר.
האם דינא דמלכותא דינא רק בדברים שהם מעניני המלך כגון מיסים ותיקון רשות הרבים או אף בבין אדם לחבירו. הש״ך בסי׳ עג ס״ק לט, כתב דדוקא בעניני המלך אבל לא בבין אדם לחבירו, ע״כ, ויש להעיר דבסי׳ קצד,ב, מבואר בטוש״ע דהוא אף בבין אדם לחבירו, ועי׳ במה שכתבתי שם.
האם דינא דמלכותא הוי דינא בארץ ישראל. הדרכ״מ באות ג, הביא מהר״ן דטעמא דדינא דמלכותא דינא הוא משום שהארץ שלו וזה אינו שייך בארץ ישראל כיון דאין הארץ של המלך, ע״כ, ויש להעיר דכ״כ גם הרשב״א בנדרים כח., והרא״ש בנדרים ג,יא, נמי כתב דטעמא דמילתא דהוי דינא כיון דהארץ שלו, ע״כ, ולפי זה נראה קצת דיודה דבא״י דבר זה לא שייך, וכן בהגהות אשיר״י בב״ק י,יב, כתב כדברי הר״ן בשם אור זרוע, (ועי׳ בספר רזא דשבתי על ב״ק קיג: ד״ה דד״ד ד״ה טעם הדבר, שציינו דכ״כ גם או״ז ומהר״ח או״ז והריב״ש והרדב״ז והיש״ש ועוד).
(א) {ב} אסור לקנות שום דבר כו׳ והלוקח ממנו מטלטלין כו׳ כ״כ הרמב״ם פ״א מה׳ גזילה:
דינו כלוקח מן הגנב כדלעיל סי׳ שנ״ו:
שאם הוא כו׳ זו היא סברת הרי״ף והרמב״ם אבל רבינו ס״ל דאפי׳ בגזלן מפורסם עשו ביה תק״ה שהבעל יחזיר לו דמיו ופמו שמבואר שם סי׳ הנ״ל ומ״מ נ״מ אליביה דרבינו בדין זה לענין אם ידע שזה הדבר שקנה ממנו הוא גנוב וכמ״ש לעיל ע״ש א״נ אפשר לומר דכאן גבי גזילה אפי׳ רבינו מודה דבגזלן מפורסם לא עשו תק״ה כיון דכל גזלן חוטף מידו והנגזל צועק על גזילתו ואף אם יכחישנו הגזלן כיון דגזלן מפורסם הוא ניכרים הדברים דהנגזל דהן אמת ולא הו״ל לקנותו ועוד גזלן מפורסם שלוקח בחזקה סתם כל מה שנמצא בידו הוא גזול משא״כ גנב מפורסם שאינו מוציא חור כל שעה לגנוב ממנו וה״ה גזלן שאינו מפורסם א״נ סתם גזילה אינה יאוש נמצא שלרוב כל מה שנמצא בידו דין גזל יש עליו משא״כ בגניבה שסתמא יאוש והא ראיה שהרמב״ם ורבינו כתבו שאסור ליהנות ממה שנמצא ביד הגזלן ולא כ״כ אמה שנמצא ביד הגנב ואף שכתב רבינו שדינו כלוקח מהגנב דמשמע דשווין י״ל דלשון הרמב״ם תפס שכ״כ בפ״ה דגזילה ואתא לאשמועי׳ דאפי׳ בגזלן אם אינו מפורסם עשו בו תק״ה ולאפוקי מהחולקין ואומרים דכל גזילה יוציא שם גזילה עליה והו״ל כגנב מפורסם וכמ״ש המ״מ שם:
(ג) לדעת הרמב״ם כו׳ ומחזיר דמיה לבעלים פי׳ מן הדין ומתק״ה מותר וכמ״ש בר״ס שס״ח בדעת הראב״ד ע״ש והא דכתבו כאן בשם הרמב״ם ושם בשם הראב״ד נראה דה״ט משום דהראב״ד כ״כ בפירושו בהדיא בדין הנ״ל במקום שנזכר שם בגמרא משא״כ הרמב״ם שלא כ״כ בפירוש אלא כתב הדין כן בספרו ומש״ה כ״ר כאן לדעת הרמב״ם ור״ל לדעת הרמב״ם שכ״כ בגניבה ה״ה (דנאמן) [דנאמר כן גם] כאן בגזילה:
(א) {א} אסור לקנות וכו׳. ע״ל בסי׳ שנ״ו דכתב ע״ש ר״י והרא״ש דאפילו בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וא״כ צריך טעם מאי שנא גזלן דלא כתב רבינו כן ע״ש ר״י והרא״ש ונראה דר״י והרא״ש מודו דבגזלן מפורסם פשיטא דלא עשו בו תקנת השוק משום דכל מה שנמצא בידו בחזקת שהיא גזולה דגזלה בחזקה ובפרהסיא שכיחא ליה טובא משא״כ בגנב דלפעמים אינה גנבה דלאו בכל שעתא שכיחא ליה גניבה:
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ב) אָסוּר לֵהָנוֹת בַּדָּבָר הַגָּזוּל, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ; וְהוּא שֶׁיָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה הוּא הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ. כֵּיצַד, יָדַע שֶׁבְּהֵמָה זוֹ גְּזוּלָה, אָסוּר לִרְכֹּב עָלֶיהָ אוֹ לַחֲרֹשׁ בָּהּ; גָּזַל בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, אָסוּר לַעֲבֹר בְּתוֹכָהּ אוֹ לִכָּנֵס בָּהּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְאִם דָּר בָּהּ חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לַבְּעָלִים, אִם הָיְתָה עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר; גָּזַל דְּקָלִים וְעָשָׂה מֵהֶם גֶּשֶׁר, אָסוּר לַעֲבֹר עָלָיו, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. {מִיהוּ, אִם מְסָרוֹ לָרַבִּים, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, דְּהָא הָוֵי יֵאוּשׁ עִם שִׁנּוּי רְשׁוּת (הַמַּגִּיד פ״ה).} אֲבָל מֶלֶךְ שֶׁכָּרַת אִילָנוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים וְעָשָׂה מֵהֶם גֶּשֶׁר, מֻתָּר לַעֲבֹר עָלָיו, אֲפִלּוּ שֶׁצִּוָּה הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו לִכְרֹת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד דָּבָר יָדוּעַ, וְהָלְכוּ הֵם וְכָרְתוּ הַכֹּל מֵאֶחָד, מֻתָּר. וְכֵן אִם הָרַס בָּתִּים וְעָשָׂה דֶּרֶךְ אוֹ חוֹמָה, מֻתָּר לֵיהָנוֹת בָּהּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא (בָּזֶה), שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין; וְהוּא שֶׁיְּהֵא מַטְבְּעוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתָם הָאֲרָצוֹת, שֶׁהֲרֵי הִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי אוֹתָהּ הָאָרֶץ וְסָמְכָה דַעְתָּם שֶׁהוּא אֲדוֹנֵיהֶם וְהֵם לוֹ עֲבָדִים, שֶׁאִם לֹא כֵּן הֲרֵי הוּא כְּגַזְלָן בַּעַל זְרוֹעַ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ג) ג) שם ד״ב וכ׳ ה״ה זה פשוט יאוש כדי לא קני כמ״ש בפ״א מה״נ (ולעיל סי׳ שנ״ג) ובפ״ג דסוכה דף ל׳ ע״ב והא דאמרי׳ בפ״י דב״ק גבי דינא דמלכותא דינא דלמא מייאשי מרותייהו מינייהו (דף קי״ג ע״ב) התם דאיכא יאוש ושינוי רשות שנמסר לרבים שכל זמן שיש בדבר יאוש ושינוי רשות מותר ליהנות בו וזה ברור
(ד) ד) כתב ה״ה פשוט הוא דקרקע אינה נגזלת כדאיתא שם דף י״ז ע״ב וכחכמים
(ה) ה) מפורש שם בפ״ב ד׳ נ״א ע״א ומבואר לעיל סי׳ שס״ג ס״ו
(ו) ו) כתב ה״ה זה מתבאר בההיא דהגוזל בתרא דף קי״ג וביאר שם אע״ג דשינוי מעשים בלבד קונה זה שינוי החוזר לברייתו כמ״ש בפ״ב (ולעיל סי׳ ש״ס ס״ח)
(ז) ז) שם די״ו ומבואר בהגוזל בתרא שם
(ח) ח) טור ס״ט ושם בגמ׳ וכדמפרש שם טעמא שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דאיבעי להו דאינקוט מכולי באגי ולמשקל דמי
(ט) שם ברמב״ם
(י) ט) שם די״ח וכ׳ ה״ה וזה מבואר
(ג) חייב להעלות שכר לבעלים – דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ״ש בסי׳ שס״ג ושע״א:
(ד) גזל דקלים כו׳ עד אסור לעבור עליו – כאן שייך הג״ה של מור״ם ז״ל הנדפס בס״י אחר זה ז״ל מיהו אם מסרו לרבים מותר כו׳ וכ״כ המ״מ כתבתי ל׳ בפרישה דבכה״ג אף במקום דלית ביה דינא דמלכות׳ דינא מותר וכן מצאתי בהגהות דכתיבת יד מור״ם ז״ל הג״ה זו אדינא דגזל דקלי׳:
(ג) אסור כו׳ – כמש״ו גזל דקלים כו׳:
(ד) ואפי׳ לאחר ייאוש – כנ״ל ממש״ש קי״ד ומעיקרא באיסורא כו׳ ואף דקי״ל כלישנא בתרא היינו משום דאיכא ייאוש וש״ר ולא אתא לידיה באיסורא דלא ידע שגזולה היא כמ״ש בס״ה ואינו יודע כו׳ וכמ״ש ברפ״ג דסוכה אלא ליגזזו אינהו כי היכא כו׳ וכמ״ש המפרשים שם משום דא״י שגזילה היא וז״ש והוא שידע כו׳:
(ה) כיצד ידע כו׳ – מהא דב״ק קיג ב׳ כמש״ו גזל דקלים כו׳:
(ו) ואם דר כו׳ – פ״ב דב״ק ורפ״ג דב״ב:
(ז) מיהו אם מסרו כו׳ – עבה״ג ס״ק ג׳ והיינו לפי׳ תוס׳ שם ד״ה היכי מייחשי ה״ל כו׳ אבל לפירש״י כו׳ אפי׳ בכה״ג אסור. ודעת הטור אף בייאוש לבד מותר והיינו כפי׳ תוס׳ ולא ס״ל חילוק של המ״מ דמה שמסרו לרבים דהוי ש״ר וכדעת רש״י בזה:
(ליקוט) מיהו כו׳ – עבה״ג ס״ק ג׳ וכ״פ הרשב״א שם ואע״ג דמשני שם א״ל אי לא דינא כו׳ צ״ל שמפ׳ כפי׳ תוס׳ שם ד״ה היכי כו׳ ועמש״ש (ע״כ):
(ח) וכן אם הרס כו׳ – כמ״ש בפ״ו דב״ק אבל אתה מלך אתה ומלך כו׳:
(ט) והוא כו׳ – כמ״ש בפ״ק דמגילה עדיין לא יצא כו׳:
{ד} כתב הרמב״ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה ידע בודאי שבית זה גזול אסור ליכנס בו וכל כיוצא בזה:
ואין נראה כן מהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו ואי לאו דינא היכי עברינן ופריך אביי ודילמא משום דאיאוש מרייהו אלמא לאחר יאוש שרי:⁠א
{ח} מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם גשר או הרס בתים ובנה מהן חומה או דרך מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפילו שצוה לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר.
וכתב הרמב״ם בד״א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות והסכימו עליו שהוא אדוניהם והם עובדים לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כבעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו.
א. ״ואין נראה כן... לאחר יאוש שרי״ הושמט בדפוסים מאוחרים, אך מופיע בכ״י ובדפוס ב״י.
(ד) {ד} כתב הרמב״ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול וכו׳ בפ״ה מהלכות גזילה:
אם מותר לקנות יין (מכוס) גזול בהריב״ש סי׳ רע״ג:
(ח) {ח} ומה שאמר בד״א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפי׳ מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידוע מכל אדם וכו׳ אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא בר״פ הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.):
ומה שאמר אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך כ״כ הרמב״ם בפ״ה מהלכות גזילה ומוכרח הוא דאל״כ הדר הו״ל גזלן ודע שהרמב״ם כתב בפרק הנזכר בד״א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס היה כנעני וכו׳ וכ׳ ה״ה דעת הרב כשהמוכס היה כנעני מסתמ׳ הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין הוא נוטל ופי׳ רבי׳ אוקימתיה ובריי׳ דרב אשי במוכס עסקינן אף אמתני׳ ולא פליגי אשאר אוקימתות ולא כן פירשו שאר המפרשים עכ״ל:
ומה שאמר וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן וכו׳ שם בגמרא:
ומה שאמר בין שהוא מלך עובד עבודה זרה בין שהוא מלך ישראל כ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר טעמו משום דאל״כ כי מקשינן להבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא הו״ל לשנויי ל״ק כאן במלך ישראל כאן במלך עכו״ם ומ״ש וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך ממבריח עצמו ה״ז גוזל ישראל שקנהו כ״כ הרא״ש שם אהא דמקשי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכ״כ הר״ן בפ״ד דנדרים ומוכרת הוא לפרש כן ונראה שאפי׳ בשידוע שזה המוכס מוסיף ליקח יותר מחוק המלך שהרי הוא כגזלן אסור להבריח ממנו כדי מה שהוא חוקו דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם חוקו היינו דאמרי אינשי (ברכות ה:) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים:
וכתב מהרי״ק בשורש קצ״ה שפיר מיקרי דינא דמלכותא אע״פ שהיהודים פורעים יותר מהעכו״ם מאחר שכל העכו״ם פורעים כך נקרא משוה מדותיו והוי דינא דמלכותא:
(ט) {ט} מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם נשר וכו׳ מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפי׳ שצוה לעבדיו לכרות מכל א׳ וא׳ דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר בפ׳ הגוזל בתרא (קיג):
ויהיב טעמא משום דאע״ג דמלכא אמר זילו וקטלו מכל בגי ואינהו אזלו וקטלו מחד בגי שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסיד אנפשייהו דאיבעיא להו דאינקיט מכולהו בגי ומישקל דמי:
ומה שאמר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפי׳ הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל וכו׳ בד״א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות שם אמר רבא מאן דמשתכח בי דרי ופרע מנתא דמלכא אבל אריסא אריסותיה הוא דמפיק. ופרש״י דמשתכח בי דרי. היו ד׳ שותפים בגורן והביאו הג׳ חלקים בביתם והרביעי נמצא בגורן: פרע מנתא דמלכא. בשביל כולם ולכשיבואו חביריו אין יכולים לומר שלך היה ולא שלנו ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה מן המלך את המס אין כאן משום גזל דדינא דמלכותא דינא ואם עכו״ם הוא מיתר לקנות ממנו: אריסותיה מפיק. דאין לו חלק בגופו של קרקע ואין עליו לפרוע חלק ב״ה ולענין זבוני לא מזב׳ מיני׳ דגזל הוא מה שנטלו מן האריס:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) וכתב המ״מ פ״ה מה״ג שכן דעת הרמב״ם ודעת הרמב״ן כדעת הרמ״ה וכ״נ דעת הריטב״א שכ׳ נ״י פ׳ חזקת דף קפ״ה ע״א וכ״כ הר״ן פ״ק דגיטין דף תקנ״ז ע״ב וכן משמע במהרי״ק שורש ס״ו וכתב המרדכי בהגהות דה״ה דף רס״א ע״א דיש רשות למלך להוסיף מס על בני מדינתו לצרכיו הגדולים ולצרכי מלחמה. וכתב מהרי״ק שורש ס״ו ורוב הדיעות הסכימו דהא אמרי׳ דינא דינא אלא בחוק כללי אבל בדבר שאינו כללי רק חוק שלא כדין מלכות לכל בעלי חנויות המלוים ברבית בזה לא אמרי׳ דינא:
(ג) וכתב ב״י לעיל ס״ס כ״ז בשם הרשב״א דלא אמרי׳ דד״ד אלא מה שהוא מדיני המלוכה אבל דינים שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת ח״ו דיני ישראל עכ״ל ואפשר שלזה נתכוין מהרי״ק בתשובה דלעיל. וכ׳ מהרי״ק שורש קצ״ב בשם הרשב״א דכל דבר שהמלך עושה לתקנת המדינה הוי ד״ד ואפי׳ אם אמר ממון של פלו׳ יהא לפלוני וע״ש. וכ׳ נ״י פ׳ חזקת הבתים דף קפ״ה ע״א בשם הר״ר יונה שאם יכול ישראל לכוף חבירו בדין ישראל ואין המלך מקפיד לכוף בדיני שלו נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו ד״ד אא״כ הולך לדון בערכאות כיון שלא קבל המלך הדינים ההם אלא בערכאות שלהם עכ״ל ול״נ כן מדברי המרדכי פ׳ חזקת הבתים דף ר״ן ע״ד דכתב דד״ד לענין חזקת חלונות וע״ש מיהו אפשר דרבי׳ יונה לא קאמר אלא בדבר שאינו מדין המלוכה אלא שחקק המשפטים בערכאות כיצד ידונו ולכן אין צריכין לילך אחר אותו משפט כדברי הרשב״א דלעיל, ובמרדכי פ״ק דגיטין דף תר״ו מד״ד וכתב שם ע״ד דאפי׳ בין ישראל לחבירו יש בו משום ד״ד וכן משמע מדברי התו׳ וה״ה שכתבתי לעיל דבריהם לענין משכון וע״ל ס״ס ס״ח מד״ד שכתבתי שם בזה. כ׳ הר״ן פ׳ ארבעה נדרים דף כ״ה בשם התו׳ דלא אמרי׳ דד״ד אלא במלכי או״ה משום דכל הארץ היא שלהם אבל מלכי ישראל לא לפי שבא״י כל ישראל משותפין בה וכי אמרי׳ דד״ד ה״מ לענין שאם קונה הישראל מכס זה חייבים ליתן לו מכס וכן נמי אם לא קנוהו אלא שהוא ממונה לגבות המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע כדי לעבור עכ״ל וכבר נתבאר לעיל סי׳ זה. כתב הריב״ש סימן קע״א שופט שצוה לשלוחו למכור בנכסי יתומים ועשה כן וטעה מה שעשה עשוי וע״ש, ועיין בתשובת הרשב״א סימן תרי״ב מי שתפסו השלטון על דבר העלילה ונתפשר עמו בסך ידוע והשלטון יש לו פקיד יהודי שנוטל עישור של העונשין אם מותר לו לקבל אותו חלק.
(ח) בד״א שהמוכס הוא כגזלן כו׳ שם דף קי״ג איתא כל זה:
ליקח קצבה ידועה מכל אדם ובהשוה קצבת היהודים אף שלא השוה קצבתן עם קצבת העכו״ם מיקרי קצבה מהרי״ק שורש קצ״ה:
ואינו מוסיף ליקח יותר ונראה דאפי׳ אם לוקח יותר] מ״מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב דאטו משום שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם ממנו חלקו והו״ל כגוזל מן הגזלן דאסור כ״כ ב״י ומור״ם בש״ע אישראל שקנה המכס וצ״ל דה״ה בגבאי המלך ומיהו נראה דאם הוא במקום שהמוכס מאמין לסוחרים והסוחר יודע שאם יגיד להמוכסן כל הסחורה אזי יטול ממנו עשרה זהובים שלא כדין אזי לא יגיד לו כל הסחורה אלא לפי הסך שמגיע עליו ליתן מן הדין כך יאמר לו דרך משל שיש לו מ׳ אמות בגד וממנו יקח המוכסן מ׳ גדולים ומן הדין אין ראוי ליתן אלא ל׳ גדולים אזי לא יגיד להמוכסן רק מל׳ אמות:
וכל המבריח עצמו כו׳ ע׳ בהגהות מור״ם מ״ש בזה והוא מדברי הר״ן בפ״ד דנדרים:
וכן אם ישראל כו׳ אע״ג דלכאורה כ״ש הוא מ״מ שפיר כתב וכן דל״ת דוקא מלך דדינא דמלכותא דינא אבל לא מי שקנה ממנו:
(ע) והלכו הם וכרתו הכל מאחד כו׳ שם בגמרא ויהיב טעמא משום דשלוחו דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסדינהו אנפשייהו דאיבעיא להו דאינקטא כולה באגי ולמישקל דמי וכן המס כו׳ הכניסו כולה מבואתם כו׳ עד אבל האריה כו׳ שם בגמרא אמר רבא מאן דאשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא וה״מ שותפים אבל אריסיה אריסותיה הוא דקא מסיק וע״ש בפירש״י וצ״ע מאי רבותא דאפי׳ הכניסו כולה תבואתם כו׳ דכ״ר הא אדרבה רבותא טפי הו״ל לומר דאפילו עדיין כולם בשדה מותר לו ליטול מא׳ מהן בשביל כולה כמו בכריתת אילנות דאילנות דכולה הם עדיין בשדה ואף שרש״י ג״כ כתב בפירושו דג׳ מהן הכניסו התבואה לביתו וכן הוא משמעות ל׳ הגמרא הנ״ל דקאמר רבא מאן דמשתכח בכי דרי ופרע כו׳ ומשמע דהא׳ נמצא לבד בבי דרי י״ל דהן לא לרבותא כ״כ אלא אורחא דמילתא כשהן יחד בגורן א׳ רגיל ליטול מכל אחד ואחד ואפשר נמי דצריך ליקח מכל אחד ואחד כיון דליכא בזה טירחא אבל רבי׳ שכתב שאינו גזל לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד משמע דלא ס״ל הכי וגם לא הול״ל לשון אפי׳ ונראה רמשום סיפא כ״כ דכתב וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות דע״ז שייך ל׳ אפי׳ ור״ל ל״מ אם עדיין כולם בבית הגורן ואומר עבד המלך מה שיש לי לגבות מכל א׳ וא׳ אגבהו הכל מאחד דחוזר זה וגובה מכל אחד חלקו דהרי גם תבואתן היה ליקח ממנו גובה המס אלא אם כבר הכניסו תבואתן דהו״א דבזה שייך לומר אין אדם נתפס על חבירו לחזור ולהשתלם ממי שמשכנו עבורו אף שאותו שמשכנו הוא חייב באמת וכמש״ר בסי׳ קנ״ח ומטעם דיכול לומר מפייס הוינא ליה דלא הוה גובה ממנו וכמ״ש שם קמ״ל דבמס לא אמרי׳ הכי וכמש״ר ג״כ שס בסי׳ קכ״ח ע״ש וכן משמע מל׳ רש״י דכתב דהרביעי נמצא בגורן פורע בשביל כולן ולכשיבואו חביריו אין יכולין י׳ לומר שלך הוה ולא שלנו כו׳ משמע דעיקר הדבר דבא רבא ללמדנו הוא דזה יכול לחזור ולגבות מהן והכי מסתבר דודאי לא שייך לומר דבא רבא ללמד מה מותר לעבד מלך שהוא עכו״ם לגבות או שלא לגבות אלא שיש נ״מ עוד בזה דמה שמותר לו לעשותו אינו גזל בידו ומותר ליהנות ממנו וכתב רבי׳ ג״כ הא ודוק ולפ״ז גובה המס מהאריס ואין הדין נותן לגבות ממנו ובגזילה גבה ממנו נראה דאין האריס חוזר וגובה משאר בעלי השדות דהוה בכלל אין אדם נתפס על חבירו וכן משמע מל׳ רבי׳ שזה תלוי בזה שכתב ז״ל אינו גזל לפי כו. עד וזה שנטלו כו׳ דמשמע מכח דאינו גזל חוזר וגובה ועוד דא״כ אין כאן מקומו מ״ש דזה חוזר וגובה ממנו וממילא נשמע דכשגובה מהאריס שהוא גזל דאין האריס חוזר וגובה ממנו:
(עא) ומ״ש וכן יש רשות ביד גבאי כו׳ בד״א בתוך שנתו כו׳ שם בגמרא:
ומ״ש והגבאי פרעו כבר כו׳ כן פירש״י שם ומסיק וכתב ז״ל ומעתה המס הוא שלו ולו אין כח למשכן אחד בשביל חבירו והנ״י פירשו בע״א ע״ש:
(עב) גבאי המלך שמוכר שדות בשביל המס שעליהן כו׳ בפח״ה ד׳ מ״ה:
(עג) ומ״ש ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב לו כו׳ פי׳ מס של שדהו (מנכרי) ואדלעיל קאי והוא מפ׳ א״נ דף ע״ג דקאמר שם ארעא לטסקא משתעבד וכ״כ הרמב״ם פ״ח מהל׳ גזילה ומשמע שם מדברי המ״מ דאם ברח בעל השדה ומכר הגזבר לישראל אחר ממכר עולם דמכירתו הוה מכורה ע״ש והטעם דהא גוף הקרקע הוא למלך אלא שזה שברח כבר החזיק בה וחזר המלך ונטלה ממנו לאחר שברח:
(עד) ומש״ר וכן אם צוה כו׳ שישתעבד בה כו׳ שם בפי׳ א״נ ע״ב:
ומ״ש ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד כו׳. כ״כ הרמב״ם שם והא דהוצרך לכתוב זה כאן ע׳ הטעם בב״י:
(עה) ומ״ש בד״א בדבר כללי שגוזר כו׳ כ״כ הרמב״ם פ״ה מהל׳ גזילה:
ומש״ר וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה עד״ר:
וכתב הרמב״ם בד״א כו׳ שם בפ״ה:
(ד) {ד} כתב הרמב״ם אסור ליהנות וכו׳. פרק ה׳ דגזלה:
(ח) {ח} בד״א שהמוכס הוא כגזלן וכו׳. בפ׳ הגוזל בתרא (בבא קמא קי״ג) וע״פ מה שכתבו הרמב״ם והרא״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהַגַּזְלָן {שֶׁהֻחְזַק מָמוֹנוֹ שֶׁבָּא בִּגְזֵלָה (טוּר ס״ה).} וְאִם הָיָה מִעוּט שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב מָמוֹנוֹ גָּזוּל, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה גָּזוּל בְּיָדוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יא) י) שם ד״ח וכ׳ ה״ה פסק כשמואל דאמר הכי (שם דף קי״ט ע״א) והא דפסק בפ״ו מה׳ גניבה וכן אם רוב אותו דבר שהו׳ גנוב אין לוקחין (וכ״כ המחבר בר״ס שנ״ח) נראה שפסק כרב וכו׳ או החילוק הוא בין רוב דבר ובין רוב ממון דרוב הדבר אסור וברוב הממון מותר וזה עיקר
(ה) ואם היה מיעוט שלו כו׳ – וע״ל ר״ס שנ״ח שפסק הט״ו וגם הרמב״ם דאסור לקנות מהגנב דבר שרובו בחזקת גנוב ושם בדרישה כתבתי דיש לחלק דברועי׳ ואינך דלשם דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם היא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא״כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו שלזה מיעוט ממון שאינו גזול ועמ״ש שם עוד מזה:
(ב) (ס״ג) אע״פ שרוב ממונו כ׳ רש״ל דאין שייך כאן מטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דלא אמרינן כן אלא במקום שהאיסור ניכר במקומו כמ״ש התוס׳ והרא״ש פ׳ ג״ה ול״ד לההיא דר״ס שנ״ח דאסור לקנות דבר שרובה בחזקה גנוב תירץ במ״מ דהתם איירי בדבר שהוא קונה בחזקת גנוב או רוב אותו דבר גנוב כגון דברים שאין דרך אדם למכור משלו מ״ה אזלי׳ בתר רובא אבל הכא מיירי שאותו דבר שהוא קונה אינו בחזקת גנוב כלל אלא המוכר הוא הגזלן מ״ה אפי׳ המיעוט משלו שרי והקשה רש״ל ס ס מ״ש כמו שהולכין בדבר הנקנה אחר הרוב אותו הדבר אע״פ שהמוכר אינו בחזקת גנב וגזלן ה״נ ניזול בתר רובא גבי מוכר אע״פ שאותו דבר אינה בחזקת גניבה אלא נראה שצריך לפרש שהמיעוט משלו הוא ודאי והרוב הוא כבמוחזק ומ״ה עיייף האי מיעוט עכ״ל ומלשון הרמב״ם שכ׳ כאן אע״פ שהרוב ממנו גזול משמע אפי׳ בידוע בודאי ונלע״ד דכאן ודאי מן הראוי ליזול לקולא כיון דהמיעוט הוא ברור לפנינו שיש לו משלו מעט והוי כאלו מוכח בפני עצמן וע״כ ה״ל קבוע משא״כ בסי׳ שנ״ח אין היתר ברור לפנינו אלא דרוב הוא גנוב ע״כ אזלינן בתר רובא:
(ב) שרוב – ע״ל ר״ס שנ״ח דפסק הטור והמחבר דאסור לקנות מהגנב דבר שהוא בחזקת גנוב ונ״ל דיש לחלק דהתם ברועים ואינך דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם הוא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא״כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו מיעוט ממון שאינו גזול. סמ״ע:
(י) שהוחזק כו׳ – ממש״ש קיג א׳ במתני׳ אבל נוטל כו׳. טור ע״ש:
(יא) ואם היה כו׳ – כמ״ש בספי״ז דשבת וש״מ מעשה רב וכ״פ רוב הפוסקים ור״ח פ׳ כרב:
{ה} מי שהוחזק גזלן אסור ליהנות ממנו דכל מה שיש לו הוא בחזקת גזילה ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אף על פי שהוא מועט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול ור״ח ז״ל פסק עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה וכ״כ הרמב״ם:
(ה) {ה} גזלן אסור ליהנות ממנו וכו׳. ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אע״פ שהוא מיעוט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול כלומר עד שידע בודאי שדבר זה שהוא רוצה ליהנות ממנו גזול הוא בידו בסוף בבא קמא (בבא קמא קיט.) איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו ופרש״י אפי׳ מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ותו אמרינן בגמרא דאורי רב יהודה כוותיה וכ״פ הרמב״ם בפ״ה מהלכות גזילה:
ומה שאמר רבינו שר״ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע טעמו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) מי שהוחזק גזלן כו׳ עד אע״פ שהוא מיעוט פלוגתא דרב ושמואל בס״פ הגוזל דף קי״ט והלכה כשמואל דאמר הכי והטעם פירש״י כיון שידוע לנו שיש לו מיעוט משלו תלינן ואמרינן דיהיב ליה מדידיה:
ור״ח כתב עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול טעמו עד״ר:
וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה ואע״ג דרבינו לעיל בר״ס שנ״ח כתב דאסור לקנות מהגנב אם רוב הדבר ההוא גנוב כתבתי שם דלק״מ ועד״ר מ״ש עוד מזה בשם המ״מ. וכ״כ הרמב״ם שם בפ״ה דגזילה ועד״ר:
(ה) {ה} מי שהוחזק גזלן וכו׳. בסוף ב״ק פלוגתא דרב ושמואל והלכה כשמואל בדיני דאפילו מיעוט משלו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו דתלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא ודעת ר״ח דכיון דתנינן בסוף הגוזל בתרא אין לוקחים מן הרועים צמר וחלב וגדיים וכו׳ משום דחזקתו גנוב או רוב הדבר הוא גנוב וכדלעיל בתחלת סימן שנ״ח אידחיא לה הך דשמואל וקיי״ל כרב דבעינן שיהא הרוב משלו כסתם מתני׳ א״נ ס״ל דהך פלוגתא דרב ושמואל מאימתי מותר ליהנות ממנו וכו׳ מידי דאיסורא הוא והלכה כרב באיסורא וכ״כ הרב המגיד ברפ״ו דגנבה דזהו דעת ר״ח והגאונים ואיכא לתמוה על מ״ש ב״י וז״ל ומ״ש רבינו שר״ח פסק עד שיהא רוב ממונו גזול איני יודע לו טעם עד כאן לשונו דהלא הרב המגיד פירש טעמו לשם ומ״מ להרמב״ם והרא״ש ליכא תיובתא מהך מתני׳ כדפירש לעיל סי׳ שנ״ח ע״ש ועיין עוד בדברי הרב המגיד פ״ו דגניבה ופ״ה דגזילה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ד) בְּנֵי אָדָם שֶׁחֶזְקָתָם גַּזְלָנִים וְחֶזְקַת כָּל מָמוֹנָם גָּזֵל מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּם מְלֶאכֶת גַּזְלָנִים, כְּגוֹן הַמּוֹכְסִים וְהַלִּסְטִים, אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶם, שֶׁחֶזְקַת מְלָאכָה זוֹ שֶׁהִיא גָּזֵל. וְאֵין מְצָרְפִים דִּינָרִים מֵהַתֵּבָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁהַכֹּל בְּחֶזְקַת גְּזֵלָה. אֲבָל מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּבַּיִת אוֹ בַּשּׁוּק שֶׁלֹּא בְּתֵבַת הַמּוֹכְסִים, מֻתָּר לְצָרֵף. וַאֲפִלּוּ מִתֵּבָתוֹ, אִם הוּא חַיָּב לָתֵת לוֹ חֲצִי דִינָר וְאֵין לוֹ אֶלָּא דִינָר, נוֹתְנוֹ לוֹ וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חֲצִי דִינָר אֲפִלּוּ מִתֵּבַת הַמוֹכְסִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) כ) שם ד״ט משנה שם דף קי״ג ע״ח
(יג) ל) שם במשנה ואין פורטין ופירש״י להחליף סלעין בפרוטות
(יד) מ) טור ס״ו ושם במשנה
(טו) פי׳ אנל בלי נתינת דבר חלופו אסור ליהנית אפי׳ מתוך ביתו
(טז) נ) שם וכ״כ ה״ה ברייתא שם אבל נותן לו הדינר נותן לו את השאר כמו שפי׳ רש״י שם
(ו) שחזקת מלאכה זו שהיא גזול – כך היא הגירס׳ הנכונה גם ברמב״ם וכן הוא לפנינו ברמב״ם בדפוס גדול וקטן ופי׳ מלאכה זו של מוכסין ולא כב״י שהביא ל׳ הרמב״ם כתוב בו ז״ל שחזקת מאכל זה שהיא גזול ומחלק בבית יוסף להרמב״ם בין דבר מאכל שהוא בחזקת גזול מסתמ׳ טפי וזה אינו ועיין דרישה מ״ש עוד בישוב דברי הרמב״ם:
(ז) ואין מצרפי׳ דינרין מהתיבה שלהם כו׳ – דוק׳ בצירוף שאין לו הנאה כ״כ יש חילוק בין מהתיבה שלהן שהוא ממעות המכס בעצמו דאסור ובין צירוף שיש לו ממעות שבביתו דמותר אבל בשאר הנאות גדולות כתב לפני זה דאפי׳ ממה שיש לו בבית אסור ליהנות ממנו וק״ל:
ועוד כתב המוכסנין והליסטין בחזקת גזלנים הן וכל ממונם מן הגזל ואסור ליהנות מהן. ונראין דבריו בליסטין אבל לא במוכסנים, שלא אסרו אלא להחליף ממנו מתוך תיבתו דכל מה שיש בה הוא בחזקת גזל לפי שנוטל יותר מקצבתו. אבל מה שיש לו בביתו או אפילו בשוק שלא בתיבת המוכסנים מותר לישא וליתן עמו ואפילו מתיבתו אם הוא חייב לתת לו חצי דינר ואין לו יכולת ליתן לו דינר שלם והוא מחזיר לו חצי דינר מתיבתו.⁠א
א. ״ועוד כתב המוכסנין... חצי דינר מתיבתו״ צונזר בדפוסים מאוחרים, אך מופיע בכ״י ובדפוס ב״י.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) נָטְלוּ מוֹכְסִין כְּסוּתוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ כִּמְכִירָה הִיא, וְחֶזְקָתָהּ שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה, וְאֵינוֹ יוֹדֵע בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ גְּזוּלָה. וְאִם הָיָה וָתִיק וּמַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ, מַחֲזִירָן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. {וּבְיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים בְּחִנָּם (מָרְדְּכַי ר״פ הַגּוֹזֵל בַּתְרָא).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יז) ס) שם ד״י משנה שם דף קי״ד ע״א
(יח) ע) פי׳ אע״ג דקי״ל יאוש כדי לא קנה אע״פ דכי אתא לידיה ה״ל יאוש ושינוי רשות מ״מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהיא כמכירה שהרי נאנה לו תמורת כסותו נמצא שאינו נהנה מן הגזילה ובשעה שנתנו לו לא ידע שהיא גזולה כ״מ
(יט) פ) מפורש שם בברייתא בל׳ האחרון שנאמר בגמ׳ בפירושה
(כ) פירוש אנשים ענוים ומחבבים את המצות רש״י בפ״ק דברכות
(ח) ואינו יודע בודאי שזו גזולה – כ״כ הרמב״ם בפ״ה דגזילה ואזיל לשטתו דס״ל אם ידע הלוקח שגזולה היא היה צריך הלוקח ליתן להנגזל דמי שווי׳ כי כן סבירא להו להרי״ף והרמב״ם בכל שינוי רשות ויאוש דאף דקנה הלוקח מ״מ צריך ליתן הדמים וכמ״ש המחבר בשמם בסי׳ שנ״ו ושס״א ובאינך מקומות ומהתימה על מור״ם ז״ל שלא כתב כאן שלדעת י״א שהזכיר שם והם ר״י והרא״ש אפי׳ ידע הלוקח שזו ודאי גזולה אפי׳ הכי הוא שלו וע׳ דרישה שהארכתי בזה לברר הדברים גם כתבתי לזה הוכחה לעיל בסמ״ע בסי׳ שס״א ע״ש ונראה שמור״ם ג״כ בשיטת הב״י והכ״מ אזיל שכתבו שמטעם אחר כ׳ הרמב״ם דמיירי שאינו יודע שזו גזולה ע״פ סוגיא דהגוזל בתרא (דף קי״ד ע״א) ע״ש וכתבתיהו בדרישה ומ״ה סתם מור״ם כאן דבריו אבל בדרישה כתבתי הנלע״ד לסתור דבריהן וגם ע׳ לעיל בסי׳ שס״ח מ״ש בסמ״ע בביאור דברי הרמב״ם והמחבר:
(ג) (ס״ה נטלו מוכסין כו׳) נ״ל שזה קאי דוקא אמוכס ישראל כדאמרינן בגמרא דסתם גזילה בישראל מייאש וכדאמרינן בסי׳ שס״ט לחלק בין ישראל לעכו״ס וכבר נתבאר העיקר בסי׳ שס״א והא דאמר בסעיף עאח״ז בד״א במוכס עכו״ם קאי אמ״ש בס״ד דסתם מוכס גזלן אלא שהכניס בנתיים דין מוכס שנוטל כסותו ועמ״ש בסי׳ ש״ח:
(ב) ואינו יודע בודאי שזו גזולה כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק ח׳ עד כי כן ס״ל להרי״ף כו׳ נ״ל שצ״ל להראב״ד או להרמב״ן עיין בטור סי׳ שנ״ג וב״י שם.
(ג) בודאי – עמ״ש בסי׳ שנ״ב ס״ק ז׳ וח׳ ע״ש:
(יב) מפני כו׳ – לשון הרמב״ם וכלישנא בתרא ור״ל אע״ג דקי״ל יאוש כדי לא קנה כאן ייאוש וש״ר היא שהיא כמכירה דלא כלישנא קמא דס״ל דאינו כמכירה ואינו שינוי רשות וקרי לה ייאוש כדי ור״ל דהוי כמתנה ובמתנה לא עשו תקנת השוק כמ״ש הרשב״א וז״ש ג״כ ואינו יודע כו׳ דבלא זה הוי כגנב מפורסם דלא עשו תקנת השוק ואף הרא״ש מודה בכה״ג כמ״ש בסי׳ שנו ס״ב בסג״ה וכ״ש לדעת הרמב״ם וכ״ז לשיטתי דאף לאחר ייאוש צריך לתקנת השוק אבל לדעת ר״י א״צ לכל זה וכ״כ בסמ״ע:
(יג) וחזקתה כו׳ – ר״ל אע״ג דמוכס אפי׳ ישראל בסתמא לא אייאוש כמ״ש בסי׳ שסח כאן כיון שהחליף בודאי נתייאוש כמ״ש הסמ״ע שם ודייק ממש״ש אלא אי איתמר כו׳ ול״ק ארישא ולהיפך אלא דשם ודאי נתייאשו בכ״ע ואף שאמרו שם בשלמא לעולא כו׳ בידוע כו׳ לרווחא דמילתיה אמר כן וראיה ממש״ש גופא כו׳ ת״ש נטלו כו׳ ול״ק בידוע ודחיק לאוקמי בלסטים מזויין וכמ״ש הרשב״א בחידושיו. אבל בתשו׳ סי׳ תתקסח כ׳ דמתני׳ בידוע שנתייאשו והברייתא תנא כו׳ בשלא נתייאשו אלא לאחר שבא ליד לוקח וכמ״ש תוס׳ שם סז ב׳ והרמב״ם לשיטתו דאפי׳ ייאוש אחר ש״ר קנה יאפשר דבהכי פליגי הני תרי לישני ופ׳ כלישנא בתרא ומ״ש בסי׳ שסח המציל כו׳ אע״ג דידע שגזולה כ׳ הרשב״א בתשו׳ שם דמציל מידו אף לכתחלה שרי והוי ג״כ ש״ר וכמש״ש קיג א׳ תנא אבל כו׳ וכ׳ וכן במתנה מותר כמ״ש בפ״ב דב״מ הגנב שנטל כו׳ ואין דעת הרמב״ם כן שכ׳ שזו כמכירה כו׳ ועוד תי׳ תי׳ אחרים וכמש״ל סי׳ שסא ס״ה ורז״ה פי׳ דלענין המותר ששוה על חמורו ופ׳ כלישנא בתרא והרמב״ן והרשב״א חלקו עליו ופי׳ דלענין לצאת י״ש וללישנא בתרא אף לצאת י״ש א״נ רק אם רצה כו׳:
(יד) ובידוע כו׳ – כמ״ש שינוי רשות בלא ייאוש כו׳ ובזה ל״פ לישנא בתרא וכ׳ הרז״ה והרשב״א דמ״ש סתם גזילה כו׳ כל שניכר שנתייאשו הוי כידוע שנתייאשו כמש״ש קטז ב׳ ואי דלא יכול להציל כו׳ וז״ש בש״ע וחזקתה כו׳ ואמר כאן ובידוע כו׳:
(א) נטלו מוכסין כסותו. ולכתחילה נראה שאינו רשאי ליקח ממונו האחרת אף שהוא כמציל מידם כיון שעדיין לא קנאו הגזלן רק שהלוקח תמורת חמורו יקנה אותו בשינוי רשות ואסור לסעדו על שינויו כמבואר בסעיף א׳ ובשעת הצלה מידם מציל עצמו בממון חבירו אם לא שדעתו להחזירו לבעלים הראשונים והבעלים יתנו לו כפי מה שנהנו כמבואר בסי׳ רל״ו סעיף ח׳ ע״ש:
{ו} נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו וכתב הרמב״ם ואם ת״ח ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) וכתב המרדכי ריש הגוזל בתרא הא אם לא הוי יאוש בעלים צריך להחזיר לבעלים בחנם ולא דמי להא דאמרינן דנוטל מב״ה מה שההנהו דה״מ היכא דטרח והוציא הוצאות כדי להשיב לבעלים אז נוטל מבע״ה מה שההנהו עד כדי דמיהן אבל גבי ליסטים ומוכסים דלא טרח צריך להחזיר לבעלים בחנם וע״ש.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ו) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹכֵס כְּלִסְטִים, בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵס גּוֹי, אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין לוֹ קִצְבָה, אֶלָּא לוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אֲבָל מוֹכֵס שֶׁפְּסָקוֹ הַמֶּלֶךְ לִטֹּל דָּבָר קָצוּב, {וַאֲפִלּוּ צִוָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִתֵּן יוֹתֵר מִגּוֹי, מִכָּל מָקוֹם מִקְרֵי דָּבָר קָצוּב לְכָל אִישׁ (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ קצ״ה),} וְהֶעֱמִיד מוֹכֵס יִשְׂרָאֵל לִגְבּוֹתוֹ לַמֶּלֶךְ, וְנוֹדַע שֶׁאָדָם זֶה נֶאֱמָן, וְאֵינוֹ מוֹסִיף כְּלוּם עַל מַה שֶּׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ, אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן, מִשּׁוּם דְּדִינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַמַּבְרִיחַ מִמֶּכֶס זֶה, עוֹבֵר {עַל לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט, יג),} מִפְּנֵי שֶׁהוּא גוֹזֵל אֶת הַמֶּלֶךְ, בֵּין שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין שֶׁהָיָה מֶלֶךְ גּוֹי. וְכֵן אִם יִשְׂרָאֵל קָנָה הַמֶּכֶס מֵהַמֶּלֶךְ, הַמַּבְרִיחַ עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה גוֹזֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁקְּנָאוֹ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ יָדוּעַ דְּהַיִּשְׂרָאֵל לוֹקֵחַ יוֹתֵר מִן הַקִּצְבָה, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְהַבְרִיחַ מִמֶּנּוּ דָּבָר הַקָּצוּב, דְּהָוֵי כְּגוֹזֵל מִן הַגַּזְלָן, דְּאָסוּר (בֵּית יוֹסֵף).} אֲבָל אִם קְנָאוֹ גוֹי, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּהַפְקָעַת הַלְוָאָתוֹ דְּשָׁרִי בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הַמּוֹכֵס יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא קְנָאוֹ לְעַצְמוֹ רַק גּוֹבֶה לַמֶּלֶךְ, אַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא, מִכָּל מָקוֹם אִם אָדָם מַבְרִיחַ אֵין לַמּוֹכֵס לָכֹף אוֹתוֹ לִתֵּן, דְּהָוֵי כְּהַפְקָעַת הַלְוָאָתוֹ דְשָׁרִי. מִיהוּ, אִם יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם יִרְאַת הַמֶּלֶךְ, וַדַּאי יָכוֹל לָכֹף אוֹתוֹ (רַ״ן פֶּרֶק ד׳ דִּנְדָרִים).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כא) צ) שם די״א וכ׳ ה״ה דעת הרב כשהמוכס עכו״ם אע״פ שהוא עומד מחמת המלך מסתמא הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין הוא נוטל ופי׳ רבינו ברייתא ואוקמתא דרבי יאשיה שם ד׳ קי״ג ע״א במוכס עכו״ם אסקינן אף במתני׳ ולא פליגי אשאר אוקימתא ולא כן פי׳ שאר מפרשים
(כב) ק) שם בגמ׳ ולהבריח מכס מי שרי והאמר שמואל דינא וכו׳
(כג) ר) כן הוא ברמב״ם ועוד
(כד) ש) טור ס״ח כ״כ הרא״ש שם וכ״כ הר״ן פ״ג דנדרים דף כ״ח ע״א בשם התוס׳
(כה) ת) שם ושם כדמסיק בגמ׳ דב״ק שם ע״ב ופי׳ רש״י הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען נתתים לאביך ומת דלא ידע עכו״ם דמשקר וכה״ג הוא במכס וכ׳ ה״ה מאחר שאין המלך מפסיד בזה ואם יודע לא יהיה בדבר הקפדה וסכנת נפשות הוא שאמרו שמותר להברית המכס דהוי כהפקעת הלאותו (וכמו שפירש״י)
(כו) א) ע״ש שכתב שאסור לישבע שהן תרומה דליכא אונס׳ כיון דדינא דמלכות׳ דינא
(ט) וכן אם ישראל קנה כו׳ – פי׳ ול״ת דוקא כשגבאו להמלך דאז הוי משום דינא דמלכותא טפי:
(י) דהוי כגוזל מן הגזלן וע״ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ועפ״ר שם כתבתי דנראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרי׳ לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אזי מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו דהיינו דרך משל אם יש להן מ׳ אמות בגד ומן הדין אין להם ליתן מהם מכס אלא ל׳ גדולים וכשידוע להמוכסן שיש מ׳ אמות יכריחו ליתן לו מהן מ׳ גדולים מותר להן לשנות ולומר להמוכס שאין להן אלא ל׳ אמות ולא יתנו לו אלא ל׳ גדולים וכל כיוצא בזה ומה״נ דקדק המחבר וכ׳ ז״ל אסור להבריח ממנו דבר הקצוב כו׳ הא המותר מותר להבריח:
(ד) (ס״ו) כגוזל מן הגזלן נ״ל דאם א״א להנצל מלתת מותרות אא״כ ישמוט ממנו ואז לא יתן לו אפי׳ חק שלו דאינו חייב להמסיר מעותיו לגזלן והגזלן הוא דאפסיד אנפשיה אלא דמ״מ יראה שיבליע לו בחשבון במקום אחר באופן שיגיע לידו המכס המגיע לפי הדין.
(ג) וי״א דאפי׳ המוכס ישראל כו׳ – עיין בתשובת רשד״ם סי׳ קצ״א.
(ד) הגזלן – וע״ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ונראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אז מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו ליתן להם המותר מדבר הקצוב ויגידו להן בפחות מהערך סחורה שיש להם בענין שלא יצטרכו ליתן יותר ממה שמגיע מהם מכס ע״פ הקצבה מדינא דמלכותא ומש״ה דקדק הרמ״א וכת׳ דאסור להבריח דבר הקצוב כו׳ הא המותר מותר להבריח. סמ״ע:
(ה) וי״א – עיין בתשובת רשד״ם סי׳ קצ״א:
(טו) שהמוכס עכו״ם – הרמב״ם ל״ג שם וכדתניא ישראל כו׳ אלא תניא כו׳ והטעם דסתם עכו״ם גזלן הוא כמ״ש בסוכה למ״ד ובזה ניחא דאיקבע התי׳ דר״א כאן ולא בנדרים שם ועוד הקשה הרשב״א דהא לא התירו בנדרים אלא משום אונסא כמ״ש בנדרים שם והאיך אמר כאן לגזול בעקיפין או משום הפקעת הלואתו לידור וסתר דברי הראב״ד שכ׳ דאתרתי בתרייתא קאי אלא כ׳ דאכלאים לבד קאי וההיא צ״ל באחרונה ומ״מ דעת כל הפוסקים כן ומשום הפקעת הלואתו וכגי׳ שלנו וכדתניא כו׳:
(טז) או כו׳ או כו׳ – שם:
(יז) ואפי׳ צוה כו׳ – ממש״ש לא ילבש כו׳ ופי׳ כדי שיסברו שהוא עכו״ם שאינו נותן מכס ואף שבהג״מ פ״ה מה׳ יסודי התורה והרא״ש וש״פ סתרו פי׳ זה ממ״ש בסנה׳ דאפי׳ ערקתא דמסאני כו׳ כבר יישב מהרי״ק שם והנ״י בב״ק שם ועבי״ד סי׳ קנז ס״ב מ״מ ש״מ דלכ״ע אף שאינו נותן מכס רק יהודים הוי דינא דמלכותא:
(יח) והעמיד מוכס ישראל כו׳ – דא״א לו׳ דוקא בישראל קונה אבל מן המלך מותר משום הפקעת הלואתו דא״כ אף מישראל מותר דישראל הבא מחמת עכו״ם ה״ה כמוהו:
(יט) וכן אם כו׳ – כן פי׳ הר״ן והרא״ש בנדרים אבל אם גובה למלך שרי דהוי הפקעת הלואתו דדוקא ישראל הקונה ממנו כיון שקנה בדינא דמלכותא אסור לגזול ממנו וכמ״ש בהג״ה וי״א דאפי המוכס כו׳:
(כ) וי״א כו׳ – כמ״ש בפ״ק דברכות בתר כו׳ וכ״ש כה״ג:
(כא) משום דהוי כו׳ – כגי׳ שלנו כנ״ל:
(כב) במקום דליכא כו׳ – שם אף באבידה כ״ש כה״ג:
(כג) אע״ג דאסור כו׳ – צ״ע דהר״ן לא כ׳ אלא דאסור לנדור לשקר בכה״ג אבל להבריח שרי כמש״ו דהוי כו׳ וא״א לאוקמי ההיא דנדרים בכה״ג אבל דכלאים י״ל אף בכה״ג ע״ש:
(ליקוט) וי״א דאפילו כו׳ – כבר כ׳ שם דליתא דס״ל דאף לכת׳ מותר ואין איסור אלא בחכרו מהמלך וכ״כ הרא״ש שם ובפ״ט דנדה סי״ד וכ״כ ש״פ (ע״כ):
(כד) מיהו אם יש כו׳ – כמ״ש הגונב את המכס כשופך דמים כו׳:
(א) אסור להבריח ממנו דבר הקצוב – והוא מדברי הב״י שכתבו מדעת עצמו דאע״ג דנוטל יתר בתר גנבא טעמא טעים ע״ש. אמנם לענ״ד נראה דכה״ג רשאי להבריח וראיה מדברי הטור בי״ד סי׳ רל״ב ז״ל נודרין למוכסין אם הוא מוכס העומד מאליו או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו וע״ש ומדכתב שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו משמע דקצבה אית לה אלא שנוטל יותר. ואין לומר דהתם נשבע שהיא של תרומה רק על היתר מה שנוטל ואינו מבריח מה שמגיע לו דכד דייקת בלשון הטור נראה לכאורה שכת׳ דין שאינו מוזכר בש״ס דבגמ׳ שם מוקי לה במוכס העומד מאליו ושמואל אמר במוכס שאין לה קצבה והיכי כת׳ דין זה שבא ליטול יותר מקצבתו אלא דברי הטור הוא מלשון הרא״ש בנדרים שם (דף כ״ח) ע״ש בפירושו ז״ל במוכס שאין לו קצבה והאי לאו דינא הוא כו׳ כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל עכ״ל והרי מבואר דכל שנוטל יותר ממה שהמלך חפץ הוי כולו גזל כיון דאין לו אלא בדמ״ד וכיון דנוטל יותר אין המלך חפץ בזה כלל וה״ל כולו גזל ומש״ה כת׳ הטור שנוטל יותר מקצבתו וקמ״ל כדברי הרא״ש דכיון שנוטל יותר מדינא ה״ל כולו בגזל וכאלו (כל) המוכס עמד מאליו והב״י בסי׳ זה השמיט הך סברא שכת׳ בב״י ובי״ד בש״ע סי׳ רל״ב כת׳ כדברי הטור או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו ע״ש. וא״כ משמע דכל כה״ג ה״ל כולו גזל וכמו שכתבתי.
{ז} בד״א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפילו מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידועה מכל אדם והעמיד מוכס לגבות דבר זה אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שאסור לאדם לעבור על המכס וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן לפי שגוזל מנת המלך בין שהוא מלך גוי בין שהוא מלך ישראל וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך המבריח עצמו ממנו הרי גוזל ישראל שקנהו:
אבל אם קנאו עובד עבודה זרה מותר דהוי כהפקעת הלואתו דשרי במקום דליכא חילול השם:⁠א
א. ״אבל אם קנאו... דליכא חילול השם״ צונזר בדפוסים מאוחרים, אך מופיע בכ״י ובדפוס ב״י.
(ז) {ז} נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכו׳ משנה בפ׳ הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיד.) נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וזה לשון הרמב״ם בפרק ה׳ מהלכות גזילה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי זו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה:
ומה שאמר בשם הרמב״ם ואם תלמיד חכם ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים בפ׳ הנזכר וטעמא מדגרסינן בגמרא עלה דמתניתין תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים ראשונים מאי טעמא יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים ופרש״י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק הרמב״ם כלישנא בתרא דאתי כסתם מתני׳ הרי אלו שלו מדינא ואע״ג דבעלמא קיימא לן יאוש כדי לא קני ואע״ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ״מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהיא כמכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מן הגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע״פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח״כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ״מ כיון דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרינן באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא לסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש״ה רוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) נטלו לו מוכסין כו׳ כן הוא בב״ק דף קי״ד ופירש״י שם דקנהו האי ביאוש ושינוי רשות:
ומש״ר והרי הוא כאילו מכרו לו כלומר אע״ג דביאוש כדי לא קנה ואחר הבא ונוטלו מבית גזלן לא מיחשב שינוי רשות כמש״ר בסי׳ שס״א אא״כ הגזלן מעצמו מכר או נתן אפ״ה כאן קנה דזה מיחשב כאילו מכרו וק״ל:
מפני שהבעלים מתייאשין הא אם ידוע שלא נתייאשו צריך להחזיר. ומש״ר בשם הרמב״ם ואם ת״ח ותיק הוא כו׳ בפ׳ הנזכר כ״כ ואע״ג דשם בגמרא איתא דאיכא דאמרי כן וכמ״ש לשונו בדרישה ע״ש דכתבתי ג״כ דהתוס׳ מפרשין ללישנא קמא דלשם מיירי בלא נתייאשו עד אחר שבא לידו דהאיך וא״כ הו״א דבזה איירי נמי הלישנא בתרא ואין ראיה מוכרחת משם ודוק ועד״ר:
(ז) {ז} נטלו לו מוכסין וכו׳. משנה פרק הגוזל בתרא הבאתיה ריש סימן שס״ח. ומוכס גזלן ולי״מ שכתב רבינו בסימן שס״ח איירי בידוע שהתייאש דהכי קאמר נמי תלמודא דלעולא הא דתנן מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע וא״כ הכי נמי לשון רבינו דאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהן איירי בידוע אבל בסתם לא הוי יאוש אפי׳ בגזלן ישראל ולהרא״ש איירי הכא אפילו בסתם ובמוכס ישראל ואפילו הכי הוה יאוש ורבינו כתב כאן בסתם ונסמך על מ״ש בריש סימן שס״ח:
ומ״ש והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו. הוא לפי דבעינן יאוש עם שינוי רשות אבל יאוש כדי לא קני לכך אמר רבינו שזה שהחליף נותן לו כסות אחרת וחמור אחר חליפין אלו הויא כמכירה וא״כ איכא יאוש ושינוי רשות:
ומ״ש בשם הרמב״ם דאם ת״ח ותיק וכו׳. ה״א התם בברייתא בלשון אחרון ואיכא למידק בדברי הרמב״ם דבפ״ה כתב נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ואם היה ותיק וכו׳ ובפ״ו כתב המציל מיד לסטים ישראל וכו׳ ומחלק בין ישראל לעכו״ם כדקאמר רב אשי בגמ׳ וא״כ למה לא חילק בפ״ה ג״כ בין ישראל לעכו״ם אלא כתב בסתם חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ומשמע בין עכו״ם בין ישראל ותו דכתב אח״כ בד״א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס היה כנעני או מוכס העומד מאליו וכו׳ אלמא דבין בעכו״ם ובין בישראל קאמר חזקתה שנתייאשו בעלים ממנה ותו לאיזה צורך כתב בפ״ה מפני שזו כמכירה היא וחזקתה וכו׳ ואינו יודע בודאי שהיא גזולה ובפ״ו גבי המציל לא אמר שהוא שלו אלא מטטם שנתייאשו ממנו דבהכי סגי ונראה דהצלה שאני דכיון דכבר נתייאשו ממנה הבעלים המציל מידו של גזלן כאילו מציל מן הנהר דמי ואפי׳ יודע שהיא גזולה זכה בה וא״צ מכירה ומש״ה שנינו במשנתינו המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דאתא לאורויי דהו״ל כמציל מן הנהר וה״ה המציל מיד המוכס דלסטים הוא כשאר גזלן וכדכתב הרמב״ם להדיא אבל בנטלו לו כסותו או חמורו ונתנו לו כסות או חמור אחר דאינו מציל מידם בע״כ אלא מרצון טוב נתנו לו התם לא קנה הכסות האחרת או החמור האחר אלא א״כ ביאוש ושינוי רשות ושינוי רשות אינו אלא כשמכרו או נתנו לו כדלעיל בסי׳ שנ״ג סעיף ה׳ לא כשבא אחר ונטלו מבית הגנב והגזלן כדלעיל בסי׳ שס״א ס״ו ולפיכך כתב הרמב״ם בפ״ה דאע״ג דאין כאן לא מכירה ולא מתנה מ״מ חילוף זה כמכירה הוא וא״כ איכא שינוי רשות אלא לפי דקשה הלא אין כאן יאוש במוכס עכו״ם לפיכך אמר עוד וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ונראה שטעמו לומר דאע״ג דבעלמא במוכס עכו״ם מסתמא לא אמרינן דמייאש ממנה אלא אם כן בידוע אין זה אלא היכא דהבעלים מרדפים אחריה לתבעו למוכס בפני דייני עכו״ם אבל הכא חזקתה שכבר נתייאשו ממנה ואין מרדפים לתבעו דאי איתא דמרדפים לתבעו לא היה המוכס מוציאה מתחת ידו ולתתו לזה תחת כסותו ותחת חמורו אלא לפי שאכתי קשה הלא כשיודע שדבר זה גנוב הוא אפי׳ אינו גנב או גזלן מפורסם צריך להחזירו בלא דמים ואפי׳ ודאי נתייאש כיון דאין כאן שינוי רשות דלא הו״ל ליטלו כיון שיודע שכסות זה הוא גזול לכך אמר הרמב״ם ואינו יודע בודאי שזו גזולה וב״י האריך בדבריו על מה שאמר הרמב״ם הרי אלו שלו מדינא ולפרש לשון הרמב״ם גם מהרו״ך האריך בזה ולא נהירא והנכון מה שכתבתי וע״ל בסימן שנ״ו ובמה שכתבתי לשם בס״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁשָּׂם מַס עַל בְּנֵי הָעִיר אוֹ עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ, דָּבָר קָצוּב מִשָּׁנָה לְשָׁנָה; אוֹ עַל כָּל שָׂדֶה וְשָׂדֶה דָּבָר קָצוּב, אוֹ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל דָּבָר זֶה יִלָּקְחוּ כָּל נְכָסָיו לְבֵית הַמֶּלֶךְ, אוֹ כָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה בִּשְׁעַת הַגֹּרֶן, הוּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעָלֶיהָ בֵּין שֶׁהָיָה הוּא בַּעַל הַשָּׂדֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֵינוֹ גָּזֵל, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה אוֹתָם לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן, וַהֲרֵי הוּא כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף וְלֹא יְשַׁנֶּה וְלֹא יִקַּח לְעַצְמוֹ כְּלוּם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כז) ב) שם ברמב״ם די״ב
(כח) ג) מימרא דרבא מאן דאשתכח בבי׳ דרי׳ וכו׳ שם דף קי״ג ע״ב ומבואר שם שאין למשכון האריס וכ״כ הטור
(יא) בין שהיה כו׳ – ז״ל הטור וכן המס שיש לו לגבות מבעל׳ השדות אפי׳ לא נשאר שם רק א׳ וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל א׳ ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל א׳ חלקו (וכתבו מור״ם ז״ל בסמוך ס״ס י׳ וצ״ל דהוא בכלל מ״ש המחבר כאן ודו״ק) בד״א בבעלי השדות אבל האריס אין להן למשכנו בשביל בעלי השדות עכ״ל והטעם מפורש בגמ׳ כיון דאין לאריס חלק בגוף הקרקע אין עליו לפרוע חלק בע״ה ע״כ ומזה יש ללמוד דמ״ש הרמב״ם והמחבר כאן בין שאינו בעל השדה דר״ל שאינו בעל השדה זו כ״א בעל שדה שבצדה אבל מ״מ יש לו חלק ג״כ בגוף השדה מ״ה פורע בשביל האחרים מן דינא דמלכותא משא״כ כשאין לו חלק בהקרקע כלל דאז לא גרע מאריס דאין גובין ממנו:
(ה) (ס״ז) בין שאינו בעל השדה בסמ״ע פי׳ דמיירי עכ״פ שהוא מאותן שיש להם שדות בבקעה כו׳ ולענד״ן דהרמב״ם כאן מיירי שכבר עשה המלך כרוז שכל מי שהוא עובר בגורן יתחייב לשלם כל מה ששייך למלך בזה הוי שפיר דינא דמלכותא כיון שהלה ידע מזה ולא השגיח קבל עליו מדעת משא״כ כמ״ש הטור לחלק בין אריס והיינו שלא הודיעו המלך תחילה כלום אלא בשעת הגבי׳ גובה במי שימצא בגורן בשביל הכל בזה יש חילוק בין שותף לאריס. וכתב רש״ל דאסור לזה האריס לקבול אל המלך על אחרים דגורם להם הפסד ואפי׳ עבר ותבעם והוציא מהם חייב להחזיר להם דמזלא גרם שגבאו ממנו בגזילה מ״מ נ״ל אי עבר והציל ואמר לגבאי המלך שיגבה מא׳ מאנשי הבקעה ונפטר בזה א״כ א״צ לשלם ואף לא נדון אותו כל שנתכוין להתירה לא ליזיק אין עליו דין מסור וגם לענין תשלומין שהרי אומר באמת הראיתי שאתם חייבים מן הדין ונהי דשרי להפקיע ממון הלוחה של עכו״ם מ״מ לא הוציאו ממך שלא כדין וכמ״ש סי׳ ק״ח [כ״ח] לענין עד ישראל לעכו״ם עכ״ל:
(ד) וכן מלך ששם מס כו׳ – עיין בב״י במה שחולק על הנ״י ומדברי מהרש״ל פ״י דב״ק סי׳ כ״א מבואר שפוסק כנ״י ועיין בתשובת רמ״א סי׳ פ״ו דף קע״ג ע״ג ודוק מיהו אישתמיטתי׳ למהרש״ל שם דברי הטור שבסי׳ זה (ס״י) וגם הרמב״ם רמזו במ״ש בכל שנה כו׳ ע״ש.
(ו) מס – עיין בב״י במה שחולק על הנ״י. ובדברי מהרש״ל פ״י דב״ק סי׳ כ״א מבואר שפוסק כהנ״י מיהו אישתמיטתיה דברי הטור שבסי׳ זה ס״י וגם הרמב״ם רמזו במ״ש בכל שנה כו׳ ע״ש ועיין בתשו׳ רמ״א סי׳ פ״ו. ש״ך:
(כה) וכן מלך כו׳ – דלא כהרמ״ה שכ׳ שא״י לגזור דבר חדש אפי׳ כללי וע׳ בטור ודעת הרמב״ן וסת״ה כהרמ״ה וטעמו ממ״ש בפ״ק דב״ב שדיוהו אכובס וע׳ הג״א שם בד״ה מכאן אור״ת. ושוב מצאתי תשובת ר״י בר שמואל כו׳ אלא השר ט״ס וצ״ל שר׳ כו׳ ועיין בהג״מ ספר קנין סי׳ ט׳ ובמרדכי:
(כו) בין שהיה כו׳ – אע״ג ששם אמרו וה״מ שותפא כו׳ וכ״כ המרדכי וש״פ אבל הרמב״ם ס״ל דה״ק שדינא דמלכותא בימיהם היה כך ועס״ט אבל מס כו׳ אא״כ היה כו׳. לח״מ:
(כז) וישראל כו׳ – וכן פירש״י שם:
(כח) והוא כו׳ – כנ״ל שאמרו במוכס שאין לו קצבה וכן במוכס עכו״ם לפי׳ הרמב״ם:
(כט) ולא ישנה – שם והא לא עבדי כו׳:
(ל) ולא כו׳ – כנ״ל במוכס עכו״ם:
וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפילו הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר שם רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל אחד חלקו בד״א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות:
{ט} וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן אחד בשביל כל המס בד״א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו והגבאי פרע כבר המס למלך אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אֶחָד מֵעֲבָדָיו וְשַׁמָּשָׁיו מִבְּנֵי הַמְּדִינָה וְלָקַח שָׂדֵהוּ אוֹ חֲצֵרוֹ, אֵינוֹ גָּזֵל, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ; וְהַלּוֹקְחָהּ מֵהַמֶּלֶךְ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, וְאֵין הַבְּעָלִים מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ (וכ״כ לְעֵיל ס״ס רל״ז). אֲבָל מֶלֶךְ שֶׁלָּקַח שָׂדֶה אוֹ חָצֵר שֶׁל אֶחָד מִבְּנֵי הַמְּדִינָה שֶׁלֹּא כַּדִּינִים שֶׁחָקַק, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן, וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹצִיאִין הַבְּעָלִים מִיָּדוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דִּין שֶׁיַּחֲקֹק אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לַכֹּל וְלֹא יִהְיֶה לְאָדָם אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ גָּזֵל; וְכָל שֶׁיִּקַּח מֵאִישׁ זֶה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא כַּדָּת הַיָּדוּעַ לַכֹּל, אֶלָּא חָמַס אֶת זֶה, הֲרֵי זֶה גָּזֵל. {הַגָּה: וְאִם חָקַק לְבַעַל אֻמָּנוּת אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁחָקַק לַמַּלְוֶה בְרִבִּית אֵיזֶה דָבָר, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן בֵּהּ דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא, הוֹאִיל וְאֵינוֹ חָקוּק לַכֹּל (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ ס״ו). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא אֶלָּא בְּמִסִּים וּמְכָסִים הַתְּלוּיִים בְּקַרְקַע, כִּי הַמֶּלֶךְ גּוֹזֵר שֶׁלֹּא יָדוּרוּ בְּאַרְצוֹ כִּי אִם בְּדֶרֶךְ זֶה, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים, לֹא (הָרא״ש פֶּרֶק ד׳ דִנְדָרִים בְּשֵׁם הר״מ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאָמְרֵינָן בְּכָל דָּבָר דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא (מָרְדְּכַי שָׁם בְּשֵׁם הַתוס׳ ות״ה סִימָן ש״ט), וְלָכֵן הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן יָכוֹל לְמָכְרוֹ אַחַר שָׁנָה, הוֹאִיל וְכֵן דִּינָא דְמַלְכוּתָא (שָׁם בְּשֵׁם ר״י בַּר פֶּרֶץ); וְכֵן הוּא עִקָּר, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שנ״ו סָעִיף ז׳.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כט) ד) שם די״ג וכתב ה״ה פי׳ כדין החקוק וכמ״ש למטה וזה מבואר שהרי הרוגי מלכות נכסיהן למלך כדאיתא בפ״ו דסנהדרין (דף מח ע״ב)
(ל) ה) שם וכתב ה״ה כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכן עיקר דינא דמלכותא דינא אבל גזלנותא דמלכותא לאו דינא והרי היא גזל גמור וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות בעלים היא וכו׳ ודעת רבינו ז״ל ורז״ל שהמלך יכול לעשות דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין
(לא) פי׳ לישראל וכן כתב לעיל סי׳ ע״ג ס׳ י״ד
(יב) כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו – הטעם שהארץ היא מיוחדת שהיא של המלך וכל אדם יכול לעשות בשלו מה שירצה וכן סיים הרא״ש בשם הרמ״ה שם בטעמו ז״ל ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינא שלא יהנה אדם מארצו שלא מדעתו וקצבתו עכ״ל והביאו בד״מ ע״ש:
(יג) יוכל למכרו אחר שנה כו׳ – וכ״כ לעיל בסי׳ ע״ג סי״ד בהג״ה והוא מהמשנ׳ פ׳ הגוזל והא דהוצרך לכתוב דמשום דינא דמלכותא מותר למוכר׳ אחר שנה משום דל״ת כיון דמשכנו משכון של עכו״ם ונותן להמלוה ממנו ריבי׳ אסור למוכרו ולהביא להממשכן ליד היזק מעכו״ם שיעליל עליו משא״כ במשכן לו משכון של ישראל דמותר למוכרו בסוף ל׳ להתראתו א״ל במקום שאין מוכרין משכנות ש״ע תוך שנה וכמ״ש מור״ם בהג״ה לעיל בסי׳ ע״ג סי״ד ומ״ה כתב שם דבתוך השנה לא ימכרו דמשמע דהסברא היא דאפי׳ בתוך השנה מותר למוכרו וכאן הוצרך לכתוב דלאחר שנה מותר למוכרו וק״ל:
(ה) וכן מלך שכעס כו׳ – עיין בתשו׳ ן׳ לב ס״ד דף ס״ד וברשד״ם סי׳ נ״ה ובתשו׳ רמ״א סי׳ ק״ט.
(ו) וכל שיקח מאיש זה כו׳ – עיין בתשו׳ ר״מ אלשיך ר״ס ס״ה וסי׳ ס״ז דף קכ״ב ובתשו׳ ר״ש כהן ס״ב סימן פ״א.
(ז) ואם חקק כו׳ – עיין בתשוב׳ מהרא״ן ששון סימן קצ״ג ובתשו׳ ן׳ לב ס״ג סי׳ ק״י.
(ח) אלא במסים כו׳ – עיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ רכ״ד.
(ז) שכעס – עיין בתשו׳ ן׳ לב ס״ר דף ס״ד ובתשו׳ רשד״ם סי׳ נ״ה ובתשו׳ רמ״א סי׳ ק״ט ובתשו׳ ר״מ אלשיך ריש ס״ה וסי׳ ס״ז ובתשו׳ רש״ך ס״ב סי׳ פ״א:
(ח) חקק – עי׳ בתשו׳ מהר״א ששון סי׳ קצ״ב ובתשו׳ ן׳ לב ס״ג סי׳ ק״י ובתשו׳ רשד״ם סי׳ רכ״ד:
(ט) שנה – עמ״ש בזה בסי׳ ע״ג ס״ק ל״ו ע״ש:
(לא) אבל מלך כו׳ – שלכן אמרו דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא:
(לב) כללו ש״ד כו׳ – וכ״כ ר״ח שהרי אמרו דינא כו׳ ולא אמרו גזירותיו כו׳:
(ליקוט) אבל כו׳ כללו כו׳ – כמש״ל ס״ו וס״ז דוקא דבר קצוב ועתוס׳ נ״ח א׳ ד״ה א״נ. אור״י שאם בא ישראל וקנאו כו׳ ודמיא למוכס כו׳ וכ״כ ש״פ שם (ע״כ):
(לג) ואם חקק כו׳ – צ״ע ועס״ו בהג״ה ואפי׳ צוה כו׳:
(לד) י״א דלא כו׳ – וכ״כ רשב״ם בב״ב נ״ד ב׳ וכ״כ ש״פ וראיה שהרי אמרו בפ״ב דסנהדרין כל האמור בפ׳ מלך כו׳ שתהא אימתו עליך וחפי׳ למ״ד מותר בו דוקא הכתובים בפרשה ועוד פי׳ ההיא דב״ב נ״ה א׳ דינא כו׳ הוא כלל ואח״כ מפ׳ והולך דינא דפרסאי כו׳ ר״ל לאלו ג׳ דברים וכיוצא בו דוקא:
(לה) כי המלך כו׳ – לכן במלכי ישראל לא היה דין זה כי א״י לכל היא:
(לו) וי״ח כו׳ ולכן כו׳ – הביא ראיה במרדכי מפ״ק דגטין ומ׳ שמחלוקתם תליא בפלוגתא אם הלישנא בתרא׳ פליג על הלישנא קמא או לא וכן מ׳ בר״ן פ״ק דגטין ועסי׳ ס״ח אבל במהרי״ק דחק שאף הס׳ ראשונה ס״ל לי׳ קמא דגטין ופי׳ שטרות של קרקע וכן אמרו בב״ב נ״ד ב׳ ומלכא אמר כו׳ וע״כ צ״ל כן שהרי הרא״ש בנדרים כ׳ כס׳ ראשונה וס״ל בגטין כלי׳ קמא ועדיין צ״ע:
וכן מלך שכעס על עבדיו וכו׳ – נ״ב: עיין בחיבורי לתורה פ׳ ראה שנת תרט״ז שם העלתי חידוש דין בעזה״י דנהי דכתבו הפוסקים דאם המלך אינו גוזר על כולם לא שייך דינא דמלכותא זה הוי רק אם כולם מבני מדינתו אבל אם גוזר על הגרים שאינם ממדינתו אף דאינו גוזר על בנו מדינתו שפיר הוי דדמ״ד. גם כתבנו שם דאם הוא מושל בכיפה ל״ש לומר דדמ״ד דהאיך יכול דאינו רוצה שידורו במדינתו דהרי הכל שלו ואזי יפרחו באויר לכך ל״ש בזה דדמ״ד עייש״ה:
בהג״ה: י״א דל״א דדמ״ד אלא במסים וכו׳ – נ״ב: תמי׳ לי טובא ומן הש״ס מפורש במס׳ ב״ב דנ״ד ע״ב דפריך שם ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמ״ד ומלכא אמר לא לקני ארעא אלא באגרתא וכו׳ ומאי פריך הרי דדמ״ד ל״ש רק במסים ומה ענין זה לדין קנין קרקע ומטלטלי ובע״כ דמוכח דס״ל בכל הדברים שייך דינא דמ״ד והן אמת דזה יש לדחות די״ל דמה״ט קיי״ל התם בהמחזיק בהם קנה וקיי״ל כשמואל דדמ״ד והרשב״ם שם נדחק ליישב קושית הש״ס דהוי מקום לומ׳ דמה״ט קי״ל כתרווייהו מכח דקיי״ל דלא אמרינן דדמ״ד רק במסים אבל שדבר יהיה תמי׳ על הרא״ש שהרא״ש שם בב״ב כתב בפסקיו דאם הוי דד״מ ליתנו ללוקח ראשון זכה הראשון ופסקינן כוותי׳ לעיל סימן קצד ומשמע דס״ל דהילכתא דדמ״ד הוי בכל דבר וכאן הוי נמי דעת הרא״ש דס״ל דל״ש דדמ״ד רק במסים וסתרי דברי הרא״ש אהדדי ועי׳ בב״י יו״ד ה׳ נדרים מוכח שם דהרא״ש בפירושו הוא עצמו שבפסקיו. וכן מוכח בהרא״ש בפסקי נדרים וא״כ סתרי דבריו אהדדי וצ״ע גם להרמ״א קשה למה סתם בסימן קצד ולא ביאר שיש בזה פלוגתא שמביא כאן וצע״ג:
(א) וכל שיקח מאיש זה בלבד – עיין בתשו׳ שבו״י ח״ב סימן קפ״א שכתב לכאורה כ״ה לענין ויתור אם מוותר שר לאחד המס שלא כדת יהיה ג״כ בכלל גזל (ר״נ דעי״ז מכביד על אחרים) נתינתו כנטילתו אך באמת זה אינו דהרי בלא״ה דברי הרמב״ם והש״ע בזה סותרים למ״ש מקודם דשר שכעס על אחד מעבדיו ולקח שדהו אינו גזל כו׳ וע״כ צ״ל הא דאינו גזל היינו דוקא כשכעס עליו ומסתמא הוא מחמת איזה מרד וזהו חק המלך ליקח ממון המורד וא״כ ה״ה להיפך אם אוהב לאחד ופטרו מן המס בודאי אי לאו דעביד ליה נייחא לא היה פוטרו זהו ג״כ מדין מלכות כו׳ ובזה א״ש דברי הרמ״א בסי׳ קס״ג ס״ו בהגה מי שמחל לו השר חלקו במסים כו׳ ע״ש:
{יג} בד״א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו כגון שמטיל מס דבר קצוב בכל שנה ושנה או על איש ואיש או שגזר כל מי שיעבור על דבר פלוני שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה או שכעס על אחד ולקח חצירו או שדהו אינו גזל ומותר ליקחנה ממנו שכן חוק המלך ליקח ממון המורד בו אבל שר שלקח חצירו או שדהו של אחד שלא מדין חוק המלכות הרי זה אסור ליקח ממנו והרמ״ה רצה לומר אפילו הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא שמוסיף על קצבתו שהורגלו ליתן בכל שנה ושנה שלא מדין לאו דינא הוא וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה.
(יג) {יג} ומה שאמר וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתנהו כו׳ מותר להשתעבד בו בפ׳ איזהו נשך א״ל ר״פ לרבא חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי א״ל הכי א״ר ששת מלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא וכתבו התוס׳ ומשתעבדי בהו טפי אית ספרים דל״ג טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות וכרגא שנותנים בעבורם וכל מה שהיו משתעבדים בהם היה בשכר הלואה ע״כ ורבי׳ לא היה גורם טפי אבל מדברי הרמב״ם בפ״ה מהל׳ גזירה נראה שהיה גורס טפי:
ומה שאמר ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד כן כתב הרמב״ם בפרק הנזכר ונראה שטעמו משום דקיי״ל דהא דאסור להעביד את עבד עברי בדבריהם שהם מיוחדין לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת ה״מ עבד עברי שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפ״ה מהלכות עבדים וקמ״ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו הו״ל כמכורים ודינם כדין ע״ע שאסור לעבוד בו עבודת עבד:
ומה שאמר שדין המלך דין ככל מה שיגזיר בכל מלכותו בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.) ובפרק ד׳ נדרים (נדרים כח.) ובפ״ק דגיטין (י׳:) ובפ׳ חזקת (בבא בתרא נה.) אמרו דינא דמלכותא דינא:
(יד) {יד} ומה שכתב בד״א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו אבל מלך שלקח חצר או שדה של א׳ שלא מדין חוק המלכות ה״ז אסור ליקח ממנו כ״כ הרמב״ם בפרק ה׳ מהלכות גזילה וז״ל מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינם גזל ומותר ליהנות בה והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה דין המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זה או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותם מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של א׳ מבני המדינה שלא כדינו שחקק לאו דינא הוא והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך ולא יהיה לאדם א׳ בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל לאו דינא הוא עכ״ל וכתב ה״ה מלך שכעם על עבדיו וכו׳ פירוש בדין החוקות וכמו שכתב למטה וזה מבואר שהרי הרוגי מלכות נכסיהם למלכות כדאיתא בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מח:) ומ״ש אבל מלך וכו׳ כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכן עיקר דדינא דמלכותא דינא אבל שלא כדין לאו דינא וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות הבעלים היא וזה מבואר בהרבה מקומות ועוד הוסיף הרמב״ן ואמר שאם בא המלך לעשות דין חדש אע״פ שחקק אותו לכל אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשונים לאו דיניה דינא ואין כן דעת רבינו ורבותינו ז״ל אלא הרי הוא יכול לעשוה דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין עכ״ל:
ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה שאפי׳ אם הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא וכו׳ לאו דינא הוא מבואר שהוא כסברת הרמב״ן שכתב ה״ה:
ומה שכתב רבי׳ וא״א כתב כסברא הראשונה בפ׳ ד׳ נדרים כתב וז״ל פר״ת הא דאמרו דד״ד היינו דוקא כשהמלך משוה גזירותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה אחת לאו דינא הוא כדתנן (גיטין נה:) לא היה סקריקון ביהודה וכו׳ ואינה נ״ל ראיה דהתם לא צוה המלך שיקחו הקרקע וכו׳ והרא״מ כתב דלא אמרי׳ דד״ד אלא דוקא בדינין התלויין בקרקע כמו מכס שאומר המלך לא יעבור אדם בארצי אם לא שיתן המכס וכההיא דפ׳ חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא וגם כרגא דקרקפתא דאמר מלכא לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך היינו טעמא דדיניו דין דארצו הוא ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו עכ״ל ואע״פ שדחה הרא״ש ראיית ר״ת כתב רבינו שהרא״ש כתב כסברא הראשונה לאפוקי סברת הרמ״ה שלא הזכירה כלל והמרדכי בפ׳ הגוזל בתרא כתב דברי רא״מ וכתב עוד בשם ראבי״ה ז״ל דדוקא בקרקע שייך לומר דדינא דינא וי״מ שאפילו בשאר ענין בממון ולא הכריע עכ״ל וכתב מהרי״ק בשורש קפ״ח אפילו לאותם דיעות שהביא המרדכי דאפילו בשאר ענייני ממון אומרין דדינא דינא פשיטא דהיינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים כמ״ש רשב״ם בפ׳ חזקת אבל דין שבין אדם לחבירו פשיטא דלא דא״כ בטלת כל דיני תורה ח״ו ע״כ וז״ל הר״ן בפ״ק דגיטין ודאמרינן דינא ד״ד דוקא במה שהמלך עושה מחוקי מלכות אבל מה שהוא עושה שלא כדין לא ולישנא דמלכותא הכי משמע ומש״ה לא אמרו דינא דמלכא דאי עביד שלא כדין לאו דינא וכתב עוד יש מי שפירש דניידינן מלישנא קמא משום דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרי׳ בהגוזל תדע דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו אבל מידי דלא שייך ביה מלכא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ול״נ מדאמרינן בפרק חזקת דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי מ׳ שנין והכא ליכא הנאה ותועלת למלך בכך עכ״ל וכתב המרדכי בפ׳ הגוזל בתרא השר שבא לשנות את הדין אין שומעין לו דלא אמרינן בכהאי גוונא דינא הוא כגון מכס שאין לו קצבה:
(טו) {טו} אי דינא דמלכותא הוי דינא דוקא בקרקע או אפילו בשאר ממון ובאיזה אופן דינא דמלכותא ושצריך שיהא דבר כללי ולא פרטי במהרי״ק שורש ס״ו ושורש קצ״ה ושורש קפ״ח ובמרדכי פרק הגוזל ומאכיל:
כתב מה״ר יעקב ישראל ז״ל בתשובה מה שכתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא בשם ר״י בר פרץ דישראל המלוה לחבירו על המשכון אין זקוק לשמור יותר משנה וכו׳ והביא ראיה מפ״ק דגיטין ותימה אמאי שבק פ׳ ד׳ נדרים ופ׳ הגוזל בתרא ופרק חזקת דמייתי מימרא דשמואל דדינא ד״ד ונ״ל משום די״א דלא אמרינן דד״ד אלא בקרקע והם המרדכי פ׳ הגוזל בתרא והרא״ש פרק ד׳ נדרים וי״א דלא אמרינן אלא בדברים שהם להנאת המלך וה״ה כתב בפכ״ז מהלכות מלוה דמשמע דהרמב״ם פסק כלישנא בתרא דפ״ק דגיטין וכתב עוד וי״ל לפי דעתם דאע״ג דקיי״ל דד״ד ה״מ במה שהוא תועלת המלך וכן נראה ממ״ש הרמב״ם בפ״ה מהלכות מלכים רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו וכו׳ וכ״כ בפ״א מהלכות גזילה אבל מכס שפסק המלך וכו׳ וצ״ל לפי דרך זה דמאי דאמרינן בפ׳ חזקת מלכא אמר לא יכול ארעא אלא באיגרתא ודיניה דין וכתבו הרמב״ם בס״פ א׳ מהלכות זכייה שגם בזה יש תועלת למלך שיחתום השטר ויקח חוקו והרשב״א והר״ן בפ״ק דגיטין דחו סברא זו וכן כתב הרמב״ן שם ובפרק חזקת וזו היא כוונת ר״י בר פרץ להביא ראיה מפרק קמא דגיטין ללמדנו דדינא ד״ד שייך בכל מילי ובנדון דידן פשיטא דלא שייך דינא דמלכותא במה שמתנים השררות עם בעלי הרבית לפי שאינו חוק קבוע לקדמונים ואינו כתוב בנימוסיהם אדרבה הוא נגד דתם ועוד דאינו חוק כללי לכל המלכות אלא למלוה ברבית בלבד לא לשאר תגרים ועוד שאין השררה מכרחת שימכור המשכונות אלא נותנת לו רשות וכל שאינו מכריח אינו דינא דמלכותא כמו לא ליכול ארעא אלא באיגרתא שהמלך מקפיד על כך וכן כתב נ״י בשם ה״ר ר׳ יונה וכן נראה מדברי הרמב״ן שכתב הרב המגיד בפ׳ כ״ז מהל׳ מלוה עכ״ל:
בד״א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות וכו׳ עד סוף הסימן דברי הרמב״ם בפ״ה מהל׳ גזילה ודברים פשוטים הם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) לְפִיכָךְ, גַּבָּאֵי הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹטְרָיו שֶׁמּוֹכְרִים הַשָּׂדוֹת בְּמַס הַקְּצוּבָה עַל הַשָּׂדוֹת, מִמְכָּרָן מִמְכָּר. אֲבָל מַס שֶׁעַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ, אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הָאָדָם עַצְמוֹ. וְאִם מָכְרוּ הַשָּׂדֶה בְּמַס שֶׁעַל הָרֹאשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דִּין הַמֶּלֶךְ כָּךְ. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס״ח מִדִּינָא דְמַלְכוּתָא, גַּם בְּסִימָן ק״ד סָעִיף ב׳ מִדִּין זֶה.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לב) ו) שם די״ד וכתב ה״ה מפורש בפ״ג דב״ב ד׳ נ״ה ע״א והני זהרורי דזבני ארעא לטסקא וכו׳ אבל לכרגא לא מ״ט כרגא אקרקפתא דגברא מנח
(לז) לפיכך כו׳ אבל כו׳ – כ״כ נ״ה א׳ והני זהרורי כו׳ וה״מ כו׳:
(לח) אא״כ כו׳ – עמ״ש בס״ז:
(ב) אבל מס – והאידנא דגובה מא׳ לכולם בר מתא אבר מתא מיעבט וכ״כ ביש״ש פרק הגוזל סי׳ כ״א ז״ל והא דפסקינן שא׳ נתפס על חבירו בעבור המס היינו שתפסוהו בע״כ אבל אם הוא מעצמו שילם פשיטא דלאו כל כמיניה ואם היה בידו ממון ושילם בו צריך להחזיר את שלו וכעין זה כת׳ הרא״ש בתשובה והטור הביאו בסי׳ קכ״ח ז״ל שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ראובן ושמעון היה להם שטרות בשותפות והיה כל א׳ מהם חייב מס לקהל והיו השטרות ביד ראובן ולקחו אותו ממנו בשביל מס שהיה חייב וגבו אותם ושואל שמעון מראובן חלקו מן השטרות ואומר כיון שפרעת בהם המס תפרע לי חלקי מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב במס ואותם שטרות היו של שנינו עלה חלקי מהם בפרעון מס שלי וחלקך בפרעון מס שלך הדין עם שמעון כיון שניכו לראובן מס שלו בפרעון אלו השטרות הרי פרע חובו בשל חבירו וצריך לשלם לו ומה שאמר לפרוע בחלקו בשבילו המס אינו טענה כיון שחייב לפרוע לו חלקו מהשטרות אינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון או למקום שצוה ליתנו אבל ליתנו בע״כ של שמעון לפי שיש לו ממון ביד שמעון לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא עכ״ל ולענ״ד נראה דודאי כל שיש לו מחבירו בידו אפילו בחוב אחר לא בעניני מסים נמי אינו בכלל פורע חובו של חבירו וכמ״ש בתשובת מוהרי״ו סי׳ קס״ו דלא אמרו הפורע חובו כו׳ דפטור אלא אם אין משלו בידו כלום וע״ש וכ״כ בהגהת מרדכי סוף כתובות ע״ש וכ״כ הרמ״א סי׳ קכ״ח ובאה״ע סי׳ ע׳ ע״ש ומ״ש מתשובת הרא״ש שהובא בטור סי׳ קכ״ח המעיין בתשובת הרא״ש יראה שאינו סותר לזה ע״ש כלל פ״ט סי׳ ט׳ ז״ל שאלה ראובן ושמעון היו להם ביחד שט״ח על גוים והיו מהם ביד ראובן וכתובים על שמו ומהם ביד שמעון ג״כ וכתובים על שמו והיה ראובן ושמעון כל א׳ מהם חייב מס לקהל ושלחו הקהל קצת המס שנתחייב שמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו עתה אומר שמעון לראובן כיון שגבו הקהל אותן השטרות שהיו בידך שהיה בין שנינו וחשבו אותן במס שלך ופרעת חובך בשטרות תפרע לי עתה חלק מהם וראובן אמר כיון שגם אתה חייב עדיין מס אותן השטרות שגבו משל שנינו עולה חלק מהם לפרעון מס שלי וחלקך מהם לפרעון מס שלך תשובה יראה שהדין עם שמעון מאחר שגבו הקהל בכתב המלך מה שהיה מס ראובן משטרות שנכתבו על שם ראובן והיה לשמעון חלק בהם מיד נתחייב לפרוע לשמעון חלקו כי פרע חובו מממון שמעון וכו׳ וא״ת יאמר ראובן כן אני חייב לפרוע לך חלקך ואפרע במס שאתה חייב עדיין הא לאו טענה כי מיד שגבו השטרות בשביל המס שהי׳ ראובן חייב לקהל נתחייב ראובן לפרוע לשמעון חלקו שהיה לו בשטרות ואינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון וכו׳ אבל ליתנו למקום ששמעון חייב ממון בע״כ לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא עכ״ל. ומבואר דהרא״ש מיירי בבא לעכבו על מס דלהבא ובזה אין לו ענין להאי דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דהתם כבר פרע ומש״ה ביש לו בידו מנכה לו אבל אינו יכול לעכבו על חוב שחייב לאחר כל שעדיין לא פרע ושעבודא דר׳ נתן לא אמרינן באית ליה נכסי כמבואר בש״ע סי׳ פ״ו ובטור שהעתיק לשון הרא״ש העתיקו בדילוג. ועוד נראה דגבי מסים אפילו פרע מעצמו צריך לפרוע מה שפרע בשבילו כיון דבר מתא אבר מתא אחראין וערבאין זה לזה וגבי ערב ששילם אפי׳ מעצמו צריך הלוה לפרוע מה שפרע עבורו ואפי׳ לדעת החולקים ע׳ ש״ע סי׳ ק״ל היינו בערב שנכנס מעצמו אבל בני מתא על כרחך ערבים הם זה לזה ועוד שותפין נינהו באותו מס וה״ל כשותפים שלוו ורשאי אחד לפרוע עבור חבירו ומחויב להחזיר לו חלקו.
(ב) אבל מס שעל כל איש בקצה״ח כתב דבמס׳ אפי׳ פרע מעצמו צריך להחזיר לו ואפי׳ לדעת החולקין בסי׳ ק״ל בערב וס״ל דבפורע מעצמו א״צ להחזיר כיון דבני מתא ע״כ ערבון הן ע״ש נ״ל דבריו נכונים דכיון דדינא דמלכותא הוא שא״צ לתבוע החייב מתחילה ויכול לתבוע לכל אחד בעד חבירו בתחילה דינו כקבלן שאם שילם שחייב להחזיר לו:
{י} גבאי המלך שמוכרין שדות בשביל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהן. אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל [אלא] על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשביל מס הראש ה״ז גזל ואין לקנות מהם:
(י) {י} ומה שכתב וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן אחד בשביל כל המס בד״א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו וכו׳ אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו שם אמר רבא בר מתא אבר מתא מעבט ה״מ דבלא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואיפייס מלכא חליף. ופרש״י בר מתא אבר מתא מעבט. רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חבירו דדינא דמלכותא דינא: וה״מ דברלא. מס קרקע שאכל פירות וכסף לגולגולת דשתא דא: אבל שתא דחליף. והוא הגבאי פרע כבר למלך כל קיצבה שקיבל עליו שנה שנה שעברה ומעתה המס שלו ולו אין כח למשכן את זה על חבירו. ונ״י כתב בשם הרא״ש דאתא לאשמועינן דדינא דמלכותא הוא שאם עברה השנה ולא הספיקו עבדי המלך לגבות את המס שפטורים כל אותם שלא פרעו באותה שנה דאם היה דינא דמלכותא שיגבה המלך בשנה זו מס של שנה שעברה אף הקונה ממנו קנה כל זכות שהיה למלך בו ואע״פ שפרע הגבאי למלך משלו לא הפסיד דינו עכ״ל.
ואין נראה כן מדברי רש״י וגם לא מלישנא דגמרא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(י) מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעַל הַשָּׂדֶה, תִּהְיֶה הַשָּׂדֶה לְנוֹתֵן הַמַּס, וּבָרַח בַּעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמַּס, וּבָא זֶה וְנָתַן מַס שֶׁעָלֶיהָ לַמֶּלֶךְ, וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, אֵין זֶה גָּזֵל, אֶלָּא אוֹכֵל פֵּרוֹת וְנוֹתֵן הַמַּס עַד שֶׁיַּחְזְרוּ הַבְּעָלִים, שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. {הַגָּה: וְכֵן הוּא חָק הַמֶּלֶךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה יִתֵּן בְּעַד בְּנֵי הַבִּקְעָה וְהוּא יַחֲזֹר וְיִגְבֶּה מֵהֶם אוֹ שֶׁיָּכוֹל לִגְבּוֹת מַס הַשָּׁנָה מֵאֶחָד (טוּר ס״ט).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(לג) ז) שם דין ט״ו וכתב ה״ה גם זה בפ׳ חזקת דף נ״ה ע״א דאמר מלכא מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא אי נמי מדאמרינן בפ״ה דב״מ דף ע״ג ע״ב ארעא לטסקא משתעבד׳
(לד) ר״ל בשלמא מכרו גזב׳ ממכר עולם אלא שזה החזיק מעצמו ופרע מנת המלך ה׳ המגיד
(לה) ח) כבר כתבו המחבר לעיל ס״ז מבואר׳ במ״ש שם
(יד) תהיה השדה לנותן המס – פי׳ בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועכו״ם היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרען ונותנין כל שנה חוק קצוב מס ממנו למלך ואכזה אמר שאם היה דין המלך שלא יתן מס כו׳ אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף אם צריך ליתן מס דבר קצוב למלך אינו יכול להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס:
(טו) ונותן המס עד שיחזרו הבעלים כו׳ – עפ״ר וד״מ שם כתב דכה״ג שגוף השדה של המלך אפי׳ לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל דמאחר דגופו של השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כ״א עבור המס והרי לא נתן המס וכאלו לא בא לידו דמי:
(טז) וכן הוא חוק המלך כו׳ – כ״כ הטור והוא מהגמרא וכמ״ש בפרישה ועמ״ש לעיל בסמוך שנ״ל שהוא בכלל מ״ש המחבר בס״ז ז״ל בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה ע״ש:
(יז) שכל מי שימצא בשדה יתן בעד בני כל הבקעה כו׳ – כבר כתבו ג״כ המחבר בס״ז במ״ש שם או כל מי שימצ׳ בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס כו׳ אלא שלא ביאר שם דהוא יחזור ויגבה כו׳ אבל פשוט הוא:
(ו) (ס״י) תהיה השדה לנותן מס כו׳ הסמ״ע מוקי לה דוקא בימיהם כו׳ ואיני יודע מנין לו זה דהא הלישנא בגמרא לא משמע כן דאמרינן ארעא לכרגא משתעבד משמע כל הארץ אף שהיא של בעלים גם מצד הסברא הוא דכל הארץ של מלך הוא ורשות בידו לקחתה ממי שאינו נותן המס ממנה. ותו דא״כ אדמפליגינן בגמרא ובסעיף ט׳ בין מס שעל השדות ובין מס שעל כל איש לפלוג בדידיה במס שדה גופי׳ בין אם השדה של מלך או לא וצ״ע:
(י) המס – פירוש בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועובדי כוכבים היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרוע ונותנין בכל שנה חלק קצוב מס מהן למלך וע״ז אמר שאם היה דין המלך כו׳ אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף שצריך ליתן מס דבר קצוב למלך א״י להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס. סמ״ע:
(יא) שיחזרו – ובד״מ כת׳ דבכה״ג שגוף השדה של המלך אפילו לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל מאחר דגוף השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כי אם עבור המס והרי לא נתן המס וכאילו לא בא לידו דמי. שם:
(לט) מלך שהיה כו׳ – מההיא דגטין נ״ט ב׳ אבל תוס׳ לא ס״ל כן וע״ש בד״ה אנן ובב״ב שם ד״ה באגי כו׳ ועהג״מ שם:
(מ) וכן הוא כו׳ – ב״ק קי״ג ב׳ וחדש כאן שחוק קבוע הוא וכן חדש והוא כו׳ או כו׳:
{יא} ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב לו שתהיה השדה למי שיפרע המס וברח בעל השדה ובא אחר ופרעו ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירותיה עד שיחזרו הבעלים:
(יא) {יא} גבאי המלך שמוכרין השדות בשביל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהם אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל אלא על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשביל מס הראש ה״ז גזל ואין לקנות מהם בפ׳ חזקת (בבא בתרא נה:) הני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינהו זביני אבל לכרגא לא מ״ט כרגא אקרקפתא דגברי מנח וכתב הרמב״ם בפ״ה מהל׳ גזילה גבאי המלך ושוטריו אם מכרו השדה במס שעל הראש ה״ז אינו ממכר אא״כ היה דין המלך כך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) {יא} גבאי המלך וכו׳. בפ׳ חזקת (בבא בתרא מ״ה):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(יא) וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתֵּן מַס הַקָּצוּב עַל הָאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד בְּזֶה שֶׁלֹּא נָתַן, וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן הַמַּס שֶׁעַל יִשְׂרָאֵל זֶה הֶעָנִי, הֲרֵי זֶה עוֹבֵד בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין, אֲבָל אֵינוֹ עוֹבֵד בּוֹ כְּעֶבֶד. {הַגָּה: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה חַיָּב לְגוֹי, וְהַגּוֹי מָכַר הַשְּׁטָר לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי גּוֹיִים וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא מִכֹּחַ גּוֹי, מִכָּל מָקוֹם דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל יִפְסְקוּ לְיִשְׂרָאֵל זֶה מַה שֶּׁהָיָה הַגּוֹי מַרְוִיחַ לִפְנֵי דַּיָּנֵי גּוֹיִים, הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל זֶה בָּא מִכֹּחוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לִזְכּוֹת לִפְנֵי דַּיָּנֵי גּוֹיִים שֶׁהוּא דִּינָא דְמַלְכוּתָא (תְּשׁוּבַת הָרא״ש כְּלָל י״ח סִימָן א׳ וְכֵן נִרְאֶה לִי ס״ס כ״ו). הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּמָקוֹם שֶׁדָּנִין בְּדִינֵי גּוֹיִים, וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ, לֹא יוּכַל אֲבִי אִשְׁתּוֹ אוֹ שְׁאָר יוֹרְשֶׁיהָ לוֹמַר: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, עַל דַּעַת הַמִּנְהָג הוּא נוֹשֵׂא, וְנָדוּן הַדָּבָר בְּדִינֵי גּוֹיִים דְּאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ בַּעְלָהּ אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, וְלֵיכָּא בְּזֶה מִשּׁוּם דִּינָא דְמַלְכוּתָא (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן כ״ו בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ״א), דְּלָא אַמְרִינָן דִּינָא דְּמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָאָה לַמֶּלֶךְ, אוֹ שֶׁהוּא לְתַקָּנַת בְּנֵי הַמְּדִינָה, אֲבָל לֹא שֶׁיִּדּוֹנוּ בְּדִינֵי גּוֹיִים, דְּאִם כֵּן בָּטְלוּ כָּל דִּינֵי יִשְׂרָאֵל (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ קפ״ח בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(לו) ט) שם דין י״ו שם בב״מ ובפרק ד׳ דיבמות דף מ״ו ע״א
(לז) י) כתב הכ״מ טעמו משום הא דקי״ל ודאסור להעביד העבד עברי בדברי׳ שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ או לחלוץ לו מנעליו משום שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ה״מ עבד עברי שנפשו שפלה מפני שנמכר אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד כמבואר בפ״ה מהל׳ עבדים (ובי״ד סי׳ ס״ז) קמ״ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו ומשו׳ כרגא דיהיב עלייהו ה״ל כמכורים ודינם כדין ע״ע ע״כ עיין במהרי״ק שורש אלף ושורש ס״ו ושורש קצ״ה ושורש קפ״ח ובמרדכי פרק הגוזל ומאכיל הרבה פרטי דדיני דמלכותא דינא ובריב״ש סימן קע״ט
(לח) כ) וע״ל סי׳ קכ״ח סעיף א׳ בהגה ובמ״ש שם
(יח) ה״ז עובד בו כו׳ כעבד כו׳ – כ״כ הרמב״ם והטור וכ׳ ב״י דר״ל דלא יעבוד בו עבודת עבד כנעני דהיינו להוליך אחריו כליו לבית המרחץ או לחלוץ מנעליו וכמ״ש לא תעבוד בו עבודת עבד ואף שבישראל שלא נמכר לעבד עברי מותר להשתעבד בו אפי׳ בכאלו וכמ״ש הרמב״ם בפ״ה דעבדי׳ ומטעם דלא אסרה התורה שיעבוד זה אלא בעבד עברי מפני שנפש׳ שפילה ה״נ כיון דמדינ׳ דמלכותא הרשות נתונה להשתעבד בהם דינו כעבד עברי ואסור להשתעבד בהן עבודת עבד כנעני הכי נראה לי:
(יט) שדין המלך דין – הטו׳ מסיק בס״ס זה וכתב וז״ל כ׳ הרמב״ם בד״א במלך שטבעו יוצא באותן ארצו׳ והסכימו עליו שהוא אדוניהן והם עובדי׳ לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו עכ״ל וכתבו המחבר בקצר׳ לפני זה בס״ב ע״ש:
(כ) הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו״ם כו׳ – ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו כו׳ וא״ת הא כתב מור״ם בהג״ה בר״ס רמ״ח ז״ל ואם עשה צוואה במקום שנהגו לדון בדיני עכו״ם ובאו אחר כך לדון בדיני ישראל לא אמרי׳ דירושה אין לה הפסק עכ״ל והוא מהריב״ש סי׳ נ״ב ושם בתשוב׳ מפורש דאיירי שיצא זה הבא לירש למקום אחר שדנין בו בדיני ישראל ואפ״ה פסק שנילך אחר מקום שנעשה בו הצוואה וידונו בדיני עכו״ם וי״ל דשאני התם דכיון דהמצוה מת באותו מקום שדנין בדיני עכו״ם ועש׳ צוואה סתם ואחריו לפלוני אמרי׳ דודאי דעתו היה כמו שמורגל בפי הבריות דמפרשי׳ ואחריו לפלוני כפשוטו ואפי׳ אם הראשון ראוי לירש ומ״ה פסק שדנין בדיני עכו״ם משא״כ כאן בהנוש׳ אשה דבשעה שנשאו זא״ז לא הי׳ שעת הירושה ולא היה אז שום גילוי דעת שנשא׳ אדעתא דמנהגא והבעל עומד עתה לפנינו ואומר שלא היה דעתו לישא ע״ד שאם תמות שלא ירשנה דבזה ודאי לא עקרי דין תורה ומסיק מור״ם וכתב (והוא מתשובת רשב״א) וליכא בזה משום דינ׳ דמלכותא כו׳ ר״ל של״ת אף שלא נאמר שמתחלה נשאה אדעת׳ דהכי מ״מ הלא במקום שדרו שם דנו בו בדיני עכו״ם ובעכו״ם אין הבעל יורש את אשתו וכשיבואו עתה לדין ידונו להן כן ועלינו לקיים דינם מכח דינא דמלכותא דינא ע״ז כתב כיון דדין זה פסוק ועומד מד״ת שבעל יורש את אשתו א״צ הבעל לירד עם אבי אשתו לפני דייני עכו״ם כי אין דינ׳ דמלכות׳ דינא אלא כו׳ והב״ד יכופו לאבי אשתו שלא ילך לפני דייני עכו״ם וק״ל:
(כא) דלא אמרי׳ דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך כו׳ – עיין בד״מ שהביא לשון הרשב״א קצת בל׳ אחר ז״ל דלא אמרי׳ דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא מדיני מלוכה אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפט המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שמצאו בספרי דייניהן שאם אי אתה אומר כן בטלתם ח״ו דיני ישראל עכ״ל ועוד הבי׳ לפני זה דעת מהרי״ק והמרדכי וכתב שכולם שווים בזה ע״ש. ונראה דר״ל דאפי׳ אם גזר המלך בהדי׳ לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לקיים זה מכח זה דעלינו לקיים מן הדין דינ׳ דמלכותא דעל כזה לא אמרו אלא על דברי׳ מחוקי המלוכה ולפי זה צ״ל דגם מ״ש מור״ם לפני זה בס״ח ז״ל ויש חולקין וס״ל דבכל דבר אמרי׳ דד״ד ושכן הוא עיקר ג״כ כוונתו למ״ש רשב״א הנ״ל ומ״ש בכל דבר ר״ל אף שאינו ממסים וארנוניות והא ראיה דגם בד״מ כתב תחלה שלדעת המרדכי בשם התוס׳ אמרי׳ בכל דבר דינא ד״ד וכתב מיד עלי׳ הא דכתב מהרי״ק דאפי׳ לאותן דעות היינו דוקא לענין הנהגות של משפטי המלכים כו׳ ע״ש ודו״ק:
(ז) (סי״א הנושא אשה כו׳) מה שהקשה הסמ״ע מר״ס רמ״ח ותירץ ע״ז תמוה מאד הוא דלפ״ז אף אם יש מנהג מיוחד בין ישראל בעיר זו שנשא אשה ממה שיש במקום אחר כגון לענין מעות כתובה דיש חילוק בין מעות א״י לשאר מקומות כדאיתא בפ׳ ב׳ דייני גזירות לענין מעות קפוטקי׳ כו׳ לא היה לנו לילך אחר המקום שנשא כגון דבשעה שנשא לא נתכוין על שעת תשלומי כתובה ואנן תנן בהדיא שם נשא אשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא כו׳. ותו תמוה מה שפי׳ טעם דר״ס רמ״ח מחמת דנפרש מ״ש ואחריו לפלוני כפשוטו ואפי׳ אם הראשון ראוי ליורשו והוא בגמ׳ פ׳ יש נוחלין דף קל״ג אמרינן א״ל רבא לר״ל והא אפסקינן דעל תנאי ששירש השני הורשה לראשון ומשני סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לו הפסק והוי מתנה על מ״ש בתורה והתנאי בטל אלמא דבכ״מ שאמר ואחריו דעתו לפסוק אלא שאין מועיל לו א״כ מאי אהני כאן במצוה זה שהיה במקום שדנין בדיני עכו״ם כל אותו הקהל (נ׳ דצ״ל אלא שדברי הריב״ש בע״א) כמו שהעתקתי שם סי׳ רמ״ח מ״ה לא הוציא גם דין זה מהם וכמדומה שבעל הסמ״ע לא עיין בזה ונק״מ מתשובת הרשב״א שמביא ב״י ס״ס כ״ו שמשם מקור הגה של רמ״א בכאן דהתם קאמר שיש באמת להרחיק מדיני עכו״ם וג״כ א״ל שידונו ישראל בזה בד״ג כי אין זה מיקרי דינא דמלכותא וכבר כתבתי שם מה שיש לתמוה על רמ״א בהעתקתו לריב״ש שם:
(ט) והעכו״ם מכר השטר כו׳ – ה״ה אם נתן במתנה לישראל ויש לו עדים וראי׳ שנתנו לו כ״כ בתשו׳ מהר״מ מלובלין סי׳ כ״ב באריכות ע״ש.
(י) דלא אמרי׳ דינא דמלכותא כו׳ – ע״ל ס״ס ע״ד.
(יב) מכר – ה״ה אם נתנו במתנה לישראל ויש לו עדים וראיה שנתנו לו. כ״כ בתשובת מהר״מ מלובלין סי׳ כ״ב באריכות ע״ש:
(יג) הנושא – הסמ״ע הקשה ע״ז ממ״ש בר״ס רמ״ח דאם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות כו׳ וע״ש מה שמיישב בזה דיש לחלק בין ההיא דהתם להאי דהכא ע״ש:
(יד) שידונו – ונראה דאפילו אם השר גזר בהדי׳ לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לדון זה מכח דינא דמלכותא דעל כזה לא אמרו דד״מ אלא על דברים מחוקי המלוכה. וגם מ״ש הרמ״א בס״ח דיש חולקין וס״ל דאמרינן בכל דבר כו׳ ר״ל אף שאינו ממסים וארנוניות אבל מ״מ צריך עכ״פ להיות בענין הנהגו׳ של משפטי המלכי׳ וכן הוא במהרי״ק ע״ש. סמ״ע. (ועמ״ש בשם הש״ך בס״ס ע״ד ע״ש):
(מא) יותר כו׳ – ב״מ ע״ג ב׳ ועתוס׳ שם ד״ה משתעבדי ועבה״ג וכ״מ שם דמ׳ דהוא כעבד וכ״מ ביבמות שם דקאמר שגופן קנוי וצריך גיטא דחירותא:
(מב) ישראל כו׳ – דס״ל מ״ש ה״ה בעכו״ם אף למעליותא ועסי׳ ס״ו וש״מ והטעם דמצי א״ל אי שתקת כו׳ ולא מצי א״ל לכי תהדר דחזינן כאלו כבר החזירן כמ״ש בפ״ק דב״ק ובפ׳ בתרא דכתובות ועתוס׳ בכתובות שם בד״ה ורבנן כו׳. הרא״ש שם:
(א) [הגה] הרי הוא כמוהו. נ״ב עיין שו״ת ב״ח סי׳ קכו ובקצות החושן לעיל סימן קמח ס״י:
(ב) [הגה] דלא אמרי׳ דינא. נ״ב עיין שו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ קנח:
(ג) [ש״ך אות י] סס״י ע״ד. נ״ב ובסי׳ עג ס״ק ל״ט:
(ג) והעכו״ם מכר השטר. עש״ך ס״ק ט׳ שהביא בשם מהר״מ דה״ה אם נתנו במתנה ויש עדים שנתנו לו וכו׳ תמי׳ לי דלמה לי ראיה הא קי״ל בסי׳ ס״ו סעיף כ״ה דעכו״ם המוכר שט״ח של ישראל א״צ כומ״ס ונקנית במסירה בלא כתיבה ועמש״ל בסי׳ ס״ו הטעם דכיון דדינא דמלכותא הוא כך הוי כנכתב לכל מי שיוציא וקיי״ל כרבא בב״ב דלמאן דסבירא ליה דאותיות נקנין במסירה דאין צריך להביא ראיה דלא חיישינן לנפילה ופקדון א״כ אפילו בלא עדים יכול לגבות ממנו:
(ד) דאם מתה לא יורשה בעלה עסמ״ע ס״ק ו׳ שכתב טעם לזה ונראה דלא הוצרך לטעם שלו רק להנך דסברי דמהני תנאי בירושת הבעל שלא יירשנה א״כ כשהמנהג הוא כך הוי כאילו התנה ולכך הוצרך לטעם שלו אבל להפוסק שהביא הב״ש שם דלא מהני תנאי בלא״ה לא קשה כלל:
(ב) בכל מה שהיה יכול לזכות – ע׳ בדגמ״ר נרשם על זה עיין לעיל סי׳ קנ״ד סי״ח (עיין סי׳ ס״ז סי״ז בדברי המחבר ובהגה ועיין בסמ״ע שם):
(ג) הנושא אשה במקום כו׳ – עיין בה״ט ועי׳ בתשובת חתם סופר חח״מ סימן קמ״ב נידון בעל שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות של עובדי כוכבים על שמה וכשמתה עשתה צוואה בערכאות של עובדי כוכבים וסילקה בעלה מירושתו וחילקה נכסיה ליורשיה אי הצוואה קיימת או לא וצידד הרב השואל לקיים צוואה זו ולא דמי לדברי רשב״א דמייתי הב״י ס״ס כ״ו ורמ״א ס״ס שע״ט דהכא אשתני למעליותא בתלת מילי חדא כיון דהבעל בעצמו כתב לה הבית על שמה בערכאות של עובדי כוכבים א״כ אדידהו סמיך בכל דיניהם כו׳. שנית כיון שיורשי האשה כבר מוחזקים דהרי בעל הערכי כתב הנכסים בפנקסו על שם יורשי האשה כו׳. שלישית כיון דחק המדינה ההיא על שמת בלא בנים נוטל המלך כחלק אחד מן היורשים א״כ יש למלך יד בענין זה ודד״ד דאין בעל יורש אשתו אלא נוטל חלק כשאר יורשים והכא שהיא עשתה צוואה להפקיע הבעל מכל וכל קיים צוואתה בדינא דמלכותא. והוא ז״ל האריך לסתור דבריו דאין שום ממש בכל הג׳ טענות הללו והבעל יועמד חי בחלקו כפי חקי ומשפטי התורה עיין שם ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רמ״א ס״א ס״ק ב׳:
{יב} וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתננו בשבילו ופרע אחד בשבילו מותר לו להשתעבד בו ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד שדין המלך דין בכל מה שיגזור בכל מלכותו:
(יב) {יב} ומה שאמר ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב שתהיה השדה למי שיפרע המס וכו׳ עד שיחזרו הבעלים כ״כ הרמב״ם בפ״ה מהל׳ גזילה וכתב הה״מ בפרק חזקת מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכיל ארעא אי נמי מדאמרי׳ בפרק איזהו נשך (עג):
ארעא לטסקא משעבדא ומה שאמר עד שיחזור ר״ל בשלא מכרו גזבר המלך ממכר עולם אלא שזה החזיק מעצמו ופרע מנת המלך עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) {יב} ואם צוה המלך וכו׳. שם (דף נ״ד) ופ׳ איזהו נשך (בבא מציעא ע״ג):
המלוה לחבירו על משכון בלא רבית או על משכון של עכו״ם ברבית אם יש בו דינא דמלכותא שאין זקוק לשמור יותר משנה והביא ב״י על זה תשובת ה״ר יעקב ישראל בסוף סימן זה וכבר נתבאר למעלה סי׳ ע״ג סעיף כ״ג ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט שסט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט שסטרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט שסט, סמ"ע חושן משפט שסט, ט"ז חושן משפט שסט, ש"ך חושן משפט שסט, באר היטב חושן משפט שסט, ביאור הגר"א חושן משפט שסט, קצות החושן חושן משפט שסט, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט שסט, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט שסט, חכמת שלמה חושן משפט שסט, פתחי תשובה חושן משפט שסט, טור חושן משפט שסט, מקורות וקישורים לטור חושן משפט שסט, בית יוסף חושן משפט שסט, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט שסט – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט שסט, פרישה חושן משפט שסט, ב"ח חושן משפט שסט

Choshen Mishpat 369, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 369, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 369, Sema Choshen Mishpat 369, Taz Choshen Mishpat 369, Shakh Choshen Mishpat 369, Baer Heitev Choshen Mishpat 369, Beur HaGra Choshen Mishpat 369, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 369, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 369, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 369, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 369, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 369, Tur Choshen Mishpat 369, Tur Sources Choshen Mishpat 369, Beit Yosef Choshen Mishpat 369, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 369, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 369, Perishah Choshen Mishpat 369, Bach Choshen Mishpat 369

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×